דרמת-האימה הטלוויזיונית סיפורה של שפחה הגיעה לסיום עונתה הראשונה והמדוברת. אמנם היא השאירה אותנו עם מעט מאוד מקום לפרשנויות, אך הותירה מרחב רב לדיונים על הרלוונטיות והאיכויות שלה. הרומן הדיסוטופי בעל אותו שם עליו מבוססת הסדרה נכתב על-ידי הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, והקדים את זמנו כשיצא לאור לפני למעלה מ-30 שנה, ב-1985. הסדרה הופקה עבור Hulu וכבר הוזמנה לעונה שניה, שתגיע אלינו ב-2018. מה קורה בעולם בו הדת תפסה את מקום בית המשפט, הטרוריסטים הפנאטיים תפסו את מקום הממשל, וגברים עם רובים (וככל הנראה עם בעיות פוריות) ביטלו את זכויות הנשים?
סיפורה של שפחה היא דרמה, או יותר נכון אובר-דרמה, המשלבת הרבה אספקטים של ז׳אנר האימה, אבל לא זו מהסוג של חייזרים או זומבים, אלא מהסוג המפחיד ביותר – זה ששואף לחקור מציאות שאפשרות קיומה עולה על הדעת. אנחנו נמצאים באמריקה של העתיד הקרוב, בתקופה בה האנושות כמעט ולא מצליחה להתרבות יותר. באופן טבעי, קיצוניים דתיים משליכים את בעיות הפוריות לזעמו של אלוהים על האובר-ליברליות המערבית, פצחו במלחמת אזרחים, והפילו את הממשלה באמצעות טרור ממוקד. כעת ארצות הברית נקראת גלעד, ובגלעד הנשים שיכולות לשאת ילד הופכות לשפחות מין, שפחה אחת לכל משפחה של איש מפתח.
https://youtu.be/PJTonrzXTJs
נראה שדווקא יוצר הסדרה, ברוס מילר (מפיק ב-ER, אוורווד, ה-100 ועוד), במקביל לריד מוראנו (צלם הרוג את יקיריך, גירושים, ויניל ועוד) שביים את פרקיה הראשונים, הם הבעיה המרכזית שלה. בחירות רבות מדי בעשייה הטלוויזיונית עצמה מחלישות מהדרמה הטראגית והמבהילה: מילר וריד נותנים בכוונה הרבה יותר מדי מכל דבר, ובמקום לתת למאורעות המטרידים והעצובים לדבר בשם עצמם, כל סצנה כאילו צועקת עלינו ״זה מטריד! זה עצוב!״. הדבר מתבטא אפילו בבחירות המוסיקליות, שמצטברות כאוסף של שירים רנדומליים שרובנו מכירים, או לפחות יכולים להרגיש כאילו הם מוכרים. לא משנה שהשירים בקושי מתאימים לטון הסצנות אותן הם מלווים, העיקר שלרגע לא נשכח שמדובר בעתיד הקרוב, ועבור אנשים מסויימים ברחבי העולם במציאות יומיומית, ולא באיזו בדיה רחוקה.
כל היותר-מדי הזה לא משאיר לאליזבת׳ מוס, שחקנית מופלאה לכל הדעות, מספיק מקום לרגש, על אף החומר האינטנסיבי שניתן לה לעבוד איתו. מוס מגלמת את ג׳ון, או בשם שנכפה עליה, אופרד (of Fred, ברומן בעברית תורגם לליפרד), השפחה הראשית אחריה הסיפור עוקב. ג׳ון חיה במצב בלתי אפשרי: היא הופרדה בכוח מבעלה וילדתה, כשגורלם לא ידוע לה, הישר לחיי אלימות, אונס ואיסור מוחלט של כמעט כל דבר העולה על הדעת. זו דרמה עם כל כך הרבה מקום לתמרון רגש הצופה, אך למרות שהדעת מזדעזעת מהמראות המוצגים, הרגש מתעורר רק לפרקים. למרות זאת, יש להדגיש שמוס, כמו שאר חבריה לקאסט, מדהימה במקצועיות, כנות והאינטלגנציה שלה כשחקנית. מוס היא השחקנית שהביאה למסך הקטן את פגי אולסון האגדית ממד מן. שם, עם פחות קללות והרבה פחות דמעות, פגי, שייצגה דיכוי נשים אמיתי מאוד, הצליחה לעורר הרבה יותר סימפטיה והשראה. אגב, אותן קללות מוגשות גם הן כתזכורת מתמדת של ״בקרוב אצלנו״, אך כנראה מנוצלות במקביל כדרך לגיטימית להגיע לקהל רחב יותר עם תוכן שהוא לא בהכרח מפתה, ובהחלט מהותי.
כשחושבים על פלאשבקים טלוויזיונים, הסדרה הראשונה שעולה לראש היא אבודים, בה הפלאשבקים תרמו להבנת הדמויות דרך החיים שלהן מ״לפני״. במקרה של אבודים זה היה ״לפני״ התרסקות המטוס באי המיסתורי, ובסיפורה של שפחה ה״לפני״ הוא פשוט מאוד ההווה שלנו, הקהל, שמזכיר לנו איך עתיד האנושות נמצא בידנו, במיוחד בתקופה בה העתיד מעט מעורפל. הפלאשבקים בסגנון של אבודים הם רעיון מצויין, במיוחד בשביל לצאת מקווי העלילה האפלים מדי של העתיד, שמבוצע בבלאגן שלם. הפלאשבקים מעניינים, אך לא מחדשים משהו על הדמויות במידה שמחייבת את קיומם, לרוב מבלבלים את הכרונולוגיה של הסיפור, ובמקרים רבים הם סתם ממלאים מקום ועוצרים מבעד העלילות המרכזיות להפוך למורכבות יותר. כשהם שואפים לחשוף מעט על איך הכל התחיל, הפלאשבקים גם די מקטינים את אמינות התחלת הסיפור כולו.
נקודות החוזקה של סיפורה של שפחה, המהדהדת חזק עם הטפט הצהוב, הן הצילום העוצמתי שלה (אולי באופן מעניין זה מה שקורה כשצלם הופך לבמאי), בעיקר בשוטים הפתוחים כשאין מעברים חדים מדי בין פוקוסים, ומחלקת התלבושות המצמררת. על אף פגמיה, סיפורה של שפחה בכל זאת איכותית וחשובה מספיק בכדי שלא תרצו להפסיק לצפות בה ברגע שהתחלתם. אולי התמה הכל כך מבהילה שלה, על איך כל מה שמובן מאליו עבורנו יכול להלקח ברגע על-ידי קיצוניות דתית, או קיצוניות בכלל, מעוררת את הרצון לצפות בשקיקה מה יעלה בגורלן של הדמויות האומללות, בתקווה לאופציה של סיום קצת פחות אכזר מהמקום אליו חייהן הושלכו. מקום, כך הסדרה מזכירה לנו שוב ושוב, בכלל לא מנותק מהמציאות.
תגובות
במאמר זה
