פרא – עיבוד רעשני מדי למשחק הארקייד הנוסטלגי

הסרט "פרא" לוקח את משחק הארקייד משנות השמונים אשר עונה לאותו שם ומנסה ליצוק לתוכו עלילה. האם זה מצליח לו או שהתוצאה היא עוד סרט מפלצות גנרי?

דווייןהרוק״ ג׳ונסון חוזר במהרה למסך הגדול אחרי ההצלחה ההיסטרית עם הסיקוול של ג׳ומנג׳י, שהפתיע עם למעלה מ-950(!) מליון דולר בקופות ברחבי העולם. בדומה לג׳ומנג׳י, פרא משתעשע בעלילתו עם משחקי הוידאו הותיקיםוכאן מסתיימות נקודות ההשקה של שני הסרטים, המייצגים שני צדדים במטבע הבידור הקולנועי שחותר אחר כיף טהור.

פרא (באנגלית Rampage, שמתורגם באופן ישיר להשתוללות) מבוסס על משחק הארקייד באותו השם מ-1986, בו השחקן שלט באחד משלושה סוגי מפלצות עצומות, והיה עליו להחריב ערים באמצעות הזעם המתפרץ שלהן. המפלצות מנו גורילתענק בסגנון קינגקונג בשם ג׳ורג׳, לטאתענק המזכירה את גודזילה בשם ליזי וזאבענק בשם ראלף. העיבוד הרעשני במיוחד של הבמאי בראד פייטון והאחים וורנר שואב מהמשחק כמעט נטולהעלילה רק את אותן שלוש המפלצות וההרס שהן זורעות ברחבי העיר, ועליהן הוא מלביש נרטיב פונקציונאלי עם מינימום נסיונות תחכום. כגורם יוצר המפלצות, פרא מציב תאגיד תאוותני וגנרי להחריד ברמה הקולנועית, המנוהל עלידי צמד אח ואחות שונאיאדם (ג׳ייק לייסי ומאלין אקרמן) וחסרי כימיה, שמפזרים בטעות שלושה נסיובים יוצרימוטציות קטלניים.

פרא מוותר על אספקט מהותי מהמשחק, בו המפלצות החייתיות למעשה מתפתחות מבני אדם, ובמקום זאת בסרט הן מתפתחות פשוט מחיות, כל אחת מסוגה. מצד אחד, הסרט מוותר בזאת על עיסוק בשאלות מוסר מעניינות, במיוחד כשכמעט כל דמויותיו עסוקות בלנסות להרוג את המפלצות שאין ביכולתן לחדול מהתוקפנות ההרסנית, ומהצד השני המהפך של אדם למפלצת בכזה קנה מידה היה עלול להיות מוזר מדי ומעיק במסגרת לייב אקשנית.

במקום זאת, פרא מכניס את עוגן האנושיות והסימפטיות שלו אל תוך הקשר של ג׳ונסון, המגלם פרימטולוג בשם ד״ר דייויס אוקויי (שם שנחשפנו אליו מוקדם יותר השנה בתור אחת מהדמויות הנפלאות בפנתר השחור, בגילומה של דנאי גורירה),  עם חברו הטוב ביותר, קוףהאדם הלבקן ג׳ורג׳. ג׳ורג׳ הוא כמובן הגורילה שמתפתחת למימדי ענק, מאבד שליטה על גופו והופך לסכנה לאנושות כולה (לפחות כך הסרט, בו אך ורק שיקאגו נמצאת בסכנה, מקפיד להגיד לנו). אז אוקויי נכנס למירוץ של יריות, קפיצות והטסת מסוקים ממקום למקום, הכל כדי לנסות להציל את ג׳ורג׳ מידי הצבא, שמנסה לעצור את הארוע. בין לבין הוא מסתבך עם ג׳פרי דין מורגן שמגלם גרסא רגועה יותר של ניגן שלו מהמתים המהלכים. כשחקן כשרוני עם נוכחות נפלאה ופוטנציאל ממשי, דין מורגן יצטרך למצוא ניואנסים אחרים כדי לשמור על קריירה יציבה לטווח הארוך.

הקשר בין אוקויי לג׳ורג׳ (המגולם בהופעת לכידת תנועה עלידי ג׳ייסון ליילס), שמתקשר בשפת הסימנים, מיוסד באמינותבמיוחד בזכות היכולת של ג׳ונסון המגהכריזמטי לחייך לעבר/לתקשר עם תוצר CGI כאילו היה יצור אמיתי. מלבד כמה בדיחות וולגאריות מדי, כל רגע עם ג׳ורג׳ הלבבי ואוקויי הג׳ונסוני מהווה אינטרקציה קולנועית שרוצים ממנה עוד. למען האמת, היו רגעים במהלך הצפיה שחשבתי שפרא היה מעניין יותר אם היה ממשיך מנקודת סיקוונס הצגתם, ומתמקד בחייהם של אוקויי, ג׳ורג׳ ושאר החיות שנמצאות סביבם בלי בלאגן המוטציות הגנטיות וההשתוללות מחריבת הערים, מעין הרפתקאות דוקטור דוליטל של הג׳ונגל (והדוקטור הזה אכן מגיע לקולנוע בשנה הבאה בעיבוד חדש ובכיכובו של לא אחר מרוברט דאוני ג׳וניור).

פרא מציג טון לא אחיד, הנוצר מהתנגשות לפרקים בין התסריט שלא לוקח את עצמו ברצינות, לא בצורה מחוכמת ומספיק מודעת לעצמה כמו ג׳ומנג׳י, לבימוי שלעתים בהחלט מגזים בכובד שלו. הפער הזה נוצר גם ממחסור חמור בדיאלוגים, כשהדמויות כמעט ולא מדברות, וכשהן מדברות הן מבזבזות זמן מסך על הסברים ״מדעיים״ מיותרים, במקום לזרוק חילופי מלים משעשעים והומוריסטיים מדמות אחת לשניה, כדי ליצור בינהן דינמיקה מבדרתבדיוק מה שעבד בג׳ומנג׳י והפך אותו ללהיטענק.

לזכותו של פייטון, שעבד עם ג׳ונסון על סרט האסונות סן אנדראס המצליח, וביים פרקים של Frontier בכיכובו של ג׳ייסון מומואה, ראוי להגיד שהמערכה הבומבסטית האחרונה של הסרט תספק לא מעט צופים. עבודת ה-CGI איכותית יותר ממה שהיה ניתן לצפות בתוך הכאוס האורבני שהמפלצות מייצרות בשיקאגווהמיקום הזה הוא אגב קריצה נחמדה למידוויי, חברת המשחקים משיקאגו שהוציאה במקור את ראמפייג׳. קריצה פחות מרומזת היתה מכונת המשחק של ראמפייג׳ שמופיעה ברקע הפריים באחד הלוקיישנים. האקשן האינטנסיבי שחותם את פרא מסוגנן בהתכתבות מוצלחת עם המשחק הנוסטלגי, והוא (יחד עם חיוכו הכובש את כולנו של ג׳ונסון) עשוי להיות סיבה מספיקה בשביל הקהל הרחב להגיע לבתי הקולנוע.

תגובות

במאמר זה