כוכב הקופים: המלחמה – אקשן קיצי עם קצב משלו

אמנם הקצב של "כוכב הקופים: המלחמה" איטי יותר מסרט הקיץ הקופצני הטיפוסי, אבל אם תנהגו בסבלנות כלפיו תראו כי זה ישתלם לכם מאוד

כוכב הקופים: המלחמה

טרילוגיית הפריקוול ליצירת המופת המד״בית מ-1968 מגיעה לסיומה, עם כוכב הקופים: המלחמה ועם הרבה תהיות על מהו אדם, מהו מנהיג ומהי מלחמה. אבל אל תתנו לשם הסרט להטעות אתכם, כי המלחמה שהוא מדבר עליה היא לא לחלוטין מסוג האקשן הקליימקסי.

הסרט הראשון, המרד, ברא את סיזר והאנושיות שלו דרך מערכת היחסים עם וויל, המדען שיצר וגידל אותו (ג׳יימס פרנקו). סיזר הפך את עצמו למנהיג, בעוד הקוף קובה הדביק (לא מבחירה) את האנושות בוירוס שהביא לסוף של רוב אוכלוסייתה. הסרט השני, השחר, הציג את ההתנגשות האלימה הגדולה הראשונה של בני האדם האומללים ונטולי האמצעים עם הקופים בהנהגת סיזר, ואת פורענותו של קובה, שהוביל את כל המעורבים לנקודת אלחזור. כוכב הקופים: המלחמה מתרחק כמעט לחלוטין מנקודת הראות של בני האדם, ואנחנו צמודים לסיזר ונתיניו מהרגע הראשון. סיזר עדיין רדוף בידי רוחו של קובההקוף הראשון שאי פעם הרג במו ידיו, וסמל לחרטה הכי גדולה שלו.

כמנהיג, סיזר לוקח אחריות על מעשיו של קובה וחוסר היכולת שלו להבין ולחסום בזמן את השנאה שהניעה אותו, וההנהגה היא אחת התמות המרכזיות של כוכב הקופים: המלחמה. כמה חשוב הוא קולו של המנהיג, שיכול להכריע את המאורעות המשפיעים ביותר בהיסטוריה, וכיצד אנשים (וקופים) עוקבים במרץ אחרי אדם שמצליח להבטיח להם בטחון. סיזר מתייסר במהלך הסרט על חרטות העבר, אך גם צובר חרטות חדשות כשהוא עושה בחירה אחת לא נכונה עם תחילת הסרט, ונכנס למעשה למלחמה עם עצמו. אך ניתן דווקא להתווכח על טיב אותה בחירה והשלכותיה, וזו אחת מנקודות החוזקה של הטרילוגיה: הדחפים והלבטים האנושיים מוצגים באפרוריות, ואג׳נדות כל הזמן מתנגשות עם אג׳נדות, ויוצרות מצבים בלתי אפשריים שקשה לשפוט אותם. אבל יש כאן גם שורה תחתונה מאוד ברורה של טוב ורע, לבן ושחור, שתקפה לגבי כולם. נרמז שהאיום המפחיד האמיתי שוכן במוח אנושי מטורף שמאמין בכל כולו כי הוא בחר בטוב, בעודו בוחר ברע, ולכאן וודי הרלסון נכנס היטב כדמות הקולונל המעט קלישאתית.

כוכב הקופים: המלחמה

מאט ריבס (קלוברפילד) ביים את הסרט הקודם בסדרה, וכוכב הקופים: המלחמה מסמל שלב התפתחות משמעותי ביותר שלו כבמאי. הוא חוזר לעבוד עם הצלם מייקל סרסין (הארי פוטר והאסיר מאזקבאן, סטפ אפ), ויחדיו יצרו שילוב קולנועי מהפנט של דמויות הקופים במרחבים האינסופיים של היערות הירוקים או החופים המושלגים הלבנים. עכשיו אפשר לצפות ברוגע לטייק שלו על באטמן, לאחר שהוכרז כי יביים את סרט הסולו שלו בכיכובו של בן אפלק. מהצד השני, ריבס יצטרך ללמוד את חשיבותו של העידון. השימוש בסמלים האמריקאיים וההקבלה האסתטית לכל מה שמזוהה עם מלחמת העולם השניה, השואה והנאצים נעשו בחוסר טעם. אמנם חוסר הטעם מכוון, אבל הוא לרוב מבטא את חששו של היוצר שמסריו לא יעברו כראוי ללא הדחיפה הויזואלית המופרזת.

בלב העשייה הקולנועית המפוארת של הסרט, נמצא הכוכב האמיתי של כוכב הקופים: המלחמהה-CGI. מאחורי סיזר עומד אנדי סירקיס, אמן המשחק בלכידת תנועה, שלנצח ייזכר כגולום/סמיגול משר הטבעות. אם האקדמיה רוצה להוכיח את ההתקדמות המחשבתית שלה באמת, כפי שמסתמן שהיא מנסה לעשות בתקופה האחרונה, היא תתן לסירקיס מועמדות לאוסקר על תפקידו המרגש ומלא המורכבות הפנימית. בשלוש השנים שעברו מאז הסרט הקודם נראה שטכנולוגית ה-CGI התקדמה במידה כמעט קסומה, שמביאה למסך הגדול את הקופים הממוחשבים בלי כמעט זכר של מחשוב, ומשלימה את החוויה הקולנועית במלוא עוצמתה.

כוכב הקופים: המלחמה

באופן אירוני, אותה טכנולוגיה מופלאה היא זו שהסרטים יוצאים כנגדה, וזו הבעיה הגדולה של הפרנצ׳ייז המחודש. בסרטי מד״ב מופתיים הקדמה האנושית מועמדת לביקורת כזו שבשימוש מרושע או רשלני עלולה להביס את האנושות, אבל גם כזו שבשימוש נכון עשויה להציל אותה (מידי גורמים זרים או מידי עצמה) – בדיוק כפי שנעשה בהומניות מעוררת השראה במפגש של דני ווילנוב בשנה שעברה. אך בטרילוגיית כוכב הקופים המדע מוצג כמעט בנבזיות: המדענים הם חבורת שלומפרים, שברגע סתמי של חוסר לבישת מסיכה בזמן הנכוןמביאים להכחדת רוב המין האנושי, עלידי הוירוס שיצרו במו ידם. מדע/רפואה/טכנולוגיהרע. טבעטוב. הדיכוטומיה הפילוסופית המוגזמת מורידה מערכה של הביקורת המהותית שעולה כאן. ובכל זאת, צריך לזכורהקופים לא באמת מסמלים חיות, שכן למרות שהם אינם בני אדם, הם כן הפכו לאנושיים (בזכות אותה התערבות של בני אדם). הקופים מתפקדים כמו המוטאנטים באקסמן, כקבוצה שניתן להלביש עליה כל קבוצת מיעוט שעולה על הדעת. כשמסתכלים על זה כך הסרט מקבל את משמעותו היפה האמיתית, שמאמינה במקום אליו הטוב האנושי יכול להצליח להגיע באמצעות שיתוף פעולה של רבים.

כוכב הקופים: המלחמה מצליח לשאוב את הקהל לעולמו למשך זמן לא מבוטל של כשעתיים ועשרים דקות, בשוטים איטיים ודיאלוגים מרגשים, בניגוד לקולנועיות הקופצנית המזוהה עם סרטי הקיץ. ובכל זאת, בקיץ בו כריסטופר נולאן בכבודו מוציא את דנקרק, סרט מלחמה (אמיתית) באורך של שעה ו-47 דקות, גם כוכב הקופים יכול להסתפק זמן מסך מועט יותר. בכל מקרה, ולמרות כמה פתרונות עלילתיים לא מספקים – השאלות אותן הסרט מעורר, היופי הקולנועי שהוא בורא, וקופים שרוכבים על סוסים, שווים את סבלנותכם.

תגובות

במאמר זה

נגישות