את הקרנת עולם היורה: נפילת הממלכה הקדים סרטון של לא אחר מסטיבן ספילברג, בו הבמאי האגדי דיבר על אהבתו לדינוזאורים עוד מילדות, ועל ההתרגשות שלו מכך שהצליח להעביר את אותה האהבה לילדי העולם בזכות הפרנצ׳ייז שהקים ב-1993 עם ״פארק היורה״ המופתי. ספילברג בזאת ניצל את ההזדמנות להודות ל״קולין וחואן״, שהמשיכו לפתח את מותג הדינוזאורי האהוב, ובעיקר את שכלולי ההישגים בתחומי האניטמרוניקה והאפקטים הממוחשבים המזוהים איתו. קולין וחואן הם קולין טרוורו, שכתב–במשותף וביים את עולם היורה מ-2015, וחואן אנטוניו (ג׳יי. איי.) באיונה, מצטרף חדש שביים את נפילת הממלכה.
האמת היא שספילברג היה צריך להודות בעיקר לבאיונה, שיצר כמה וכמה שוטים מצטיינים ואקשן הרפתקני מהנה בסרט החדש – ולהפרד לשלום מטרוורו (שגם עתיד לכתוב את החלק השלישי בסדרה), כפי שבמלחמת הכוכבים עשו מבעוד מועד, כשהם החזירו במהרה את ג׳יי ג׳יי אברהמס במקומו כדי לחתום את הטרילוגיה החדשה עם פרק 9. התסריט שטרוורו סיפק, בעזרתו של דרק קונולי, לא עומד בסטנדרטי ההגיון הבסיסיים ביותר, הרבה מעבר למה שכקהל אנחנו מותירים לבלוקבאסטרים לעשות, וכושל בפיתוח יסודי של דמויות או ניהול אינטרקציה בינהן. למרות כמה רעיונות מסקרנים ומוצלחים, נפילת הממלכה עומד ברובו על נרטיב של רצף התרחשויות רעוע, ארוך מדי ולעתים משעמם – מהחטאים הקולנועיים הגדולים ביותר, בייחוד בקרב סרטי פרנצ׳ייז.
נקודת המוצא היא התפרצות הר געש שעומדת להחריב את האי האייקוני, איסלה נובלר, ובכך להכחיד מקיום את כל הדינוזאורים שחיים עליו, ולהותיר שוב את כדור הארץ שוב ריק מהחיה העתיקה. אז מתקבלת החלטה פרטית לפנות את הדינוזאורים למיקום אחר, החלטה שכוכבי הסרט הקודם משולבים בה באילוץ עלילתי חסר בושה: השותף ליצירת שיבוטי הדינוזאורים מהפארק המקורי (ג׳יימס קרומוול) ועוזרו הצעיר (רייף ספול) יוצרים קשר עם קלייר (ברייס דאלאס הווארד), כדי שהיא תיצור קשר עם אואן (כריס פראט), כדי שהוא יצור קשר עם בלו, הדינוזאורית התבונתית ביותר. מסתבר שזו הדרך היחידה להצליח להעביר בבטחה את בלו היוקרתית מהאי, כי משום מה אין אפשרות אחרת הקיימת למשל לירות עליה חצי הרדמה או להציף אותה בגז מרדים כלשהו, מבלי שאואן יבוא ללטף אותה תוך כדי.
צמד הדמויות הראשיות לא חשפו צד חדש באישיותם השטוחה או בדינמיקה שלהם, וצמד הכוכבים פראט והווארד (שאביה הבמאי רון נאבק בימים אלו על הקופות עם סולו: סיפור מלחמת הכוכבים) לא הביאו שום דבר למסך, והיו יכולים להיות מוחלפים בכל צמד שחקן–שחקנית אחר בהוליווד (שוב צריך להדגיש – באשמת הכתיבה חסרת ההשראה). כמובן ישנו מקבץ הנבלים האקסטרה–קלישאתיים, המתחלקים בין הגברים הלבנים שמייצגים את ״הקפיטליזם האנוכי חסר הסימפטיה״, לגברים הלבנים שמייצגים את ״הצבא האנוכי חסר הסימפטיה״, בלי נסיון קל לחקור ניואנס אחד שמעבר לגנריות המחשבתית. מעל כל זה, מתנהלים טוויסטים חלשים ומופרכים למדי, שלא תורמים בכלום מלבד להפריע להתגלגלות העניינים בעלת הפוטנציאל המעניין, בראשה נקודת הסיום של הסרט.
שאלות המוסר המד״בי עליהן הפרנצ׳ייז מושתת מוקדשות הפעם להאם צריך או לא צריך להגן על הדינוזאורים, שנמצאים בעצמם בסכנה הכחדה – אך בעצמם מהווים סכנת הכחדה למין האנושי, כמו גם למעורבותם של קלייר ואואן בעברו של הפארק והאינטרסים הקודמים שלהם. אך השאלות רק מנופנפות בדרך אגב, באופן פרדוקסלי לקיומן של כמה וכמה סצנות ארוכות, איטיות ומלאות בדיאלוגים – שיכלו לפתח אותן באופן מעמיק ונרחב יותר.
עולם היורה: נפילת הממלכה אם כך מקיים סתירה פנימית בין בימוי לתסריט, שכן סיקוונסי האקשן, במיוחד אלו שמתרחשים על האי, הם החוזקה המבדרת ביותר של הסרט, כאמור בעיקר בזכות כישורי הבימוי של באיונה. הוא ודאי לא ספילברג, אבל באיונה מפגין איכויות לא מועטות. על האי אגב ישנו גם רגע אחד יפהפה ושובר לב לחלוטין, שניצב כאחת מהסצנות העוצמתיות שהגיעו מסרטי הבלוקאבסטר של השנים האחרונות. נסיונו הקודם של הבמאי משלב אימה עם סרט האימה המדובר בית היתומים, סרטי אסונות עם הבלתי אפשרי, ופנטזיה ב–7 דקות אחרי חצות (A Monster Calls במקור). מגוון הז׳אנרים האלו ניכרים ומשתלבים היטב בויזואליה של הסרט. באיונה סגנן היטב את נסיונותיהם המרובים של קלייר ואואן לשרוד לצד הדינוזאורים השונים המתרוצצים ברחבי האי, בעודם בורחים מהלבה המבעבעת המתפשטת – באופן שכמעט מספיק כדי להמליץ על עולם היורה: נפילת הממלכה לקהל הרחב, בעיקר לקהל הצעיר, למרות חוסר הריגוש שמציף את הסרט בין לבין.
תגובות
