הפנתר השחור – לא פחות מסגירת מעגל היסטורית [ביקורת]

הגרסה הקולנועית של מארוול לקומיקס של הפנתר השחור מסתמנת בתור אחד הסרטים המוצלחים יותר של היקום הסינמטי. ביקורת עם ספויילרים

וואקאנדה סוף סוף מגיעה מדפי הקומיקס ליקום הקולנועי של מארוול במלוא תפארתה, והיא מביאה איתה כמה מהדמויות החדשות הכי מוצלחות שסרטי מארוול יכלו להתהדר בהן כתוספת לרפרטואר האהוב. הפנתר השחור הוא נקודת המשך מוחלטת הן בנרטיב והן בטון לקפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, ובמידה מסויימת, אפשר להגיד שהוא אף ראוי יותר לטייטל ״מלחמת האזרחים״

מכאן והלאה הביקורת תכיל ספויילרים לסרט. המשך הקריאה על אחריותכם.

הפנתר השחור נוצר ב-1966 עלידי ג׳ק קירבי וסטן לי, שצץ בסרט בעוד קמאו משעשע, הפעם בשולחן הרולטה בקזינו (ללא ספק, סיקוונס הקזינו הטוב יותר שדיסני הפיקו השנה). זהו גיבורהעל השחור הראשון בהיסטוריה האמריקאית, וסרט הסולו שלו הוא סגירת המעגל הראויה ביותר עבור הדמות שמסמלת כל כך הרבה, כסרט ההוליוודי הראשון בהובלת גיבור-על שחור. המאורעות מתרחשים לאחר מותו של אביו ט׳צ׳אקה (ג׳ון קאני) בפיגוע בפאנל של האו״ם בוינה, וכעת כשט׳צ׳אלה מוכתר למלך, הוא צריך לבחור האם הוא ימשיך לשלוט בוואקאנדה הסודית עלפי המסורת הותיקה שלה ולפי דרכיו של אביו, או שהגיע הזמן לשינוי. ״אזהרת ספויילר״: מהות סרטו של הבמאי ראיין קוגלר הצעיר היא כמובן להצהיר, כי ללא צל של ספק, הגיע הזמן לשינוי. הדיון האמיתי הוא רק לאיזה כיוון צריך לבחור להשתנות.

הפנתר השחור מודע היטב לכך שעכשיו זהו זמן רלוונטי להזכיר את טיבו של מנהיג מופתי ומרגיע כמו ט׳צ׳אלה, שמעורר השראה רבות בזכות הופעתו מלאת-הרגשות והמיוחדת של צ׳דוויק בוסמן. כבר הכרנו את טוב לבו הטהור של ט׳צ׳אלה הסולד מנקמנות, ואת היכולת שלו ללמוד לשלוט באורך רוחוכשהוא הקשיב בסבלנות לסיפורו הטראגי של זימו, שהיה אחראי למותו של ט׳צ׳אקה, ואף מנע ממנו לקחת את חייו. גם במובן הזה הפנתר השחור הוא המשך ישיר לקאפ 3: תחינתו מ׳באקו (ווינסטון דיוק) אחוזהזעם להכנע ולא למות בידיו בטקס האתגר המסורתי, הובילה את מ׳באקו להציל את ט׳צ׳אלה מטקס האתגר השני שנערך במפתיע, וכך להצלת מדינתו מידיו הרעילות של אריק קילמונגר (מייקל בי. ג׳ורדן). קיומם של מ׳באקו ואנשיו גם הוסיף לעושר המורכבות הפוליטית של הסרט: אפילו בתוך וואקאנדה האידילית, בה האדם השחור זכה לשלוט בגורלו, ובה מעולם לא הוגדרו פערי מגדר חברתיים – מתקיימות אוכלוסיות מוזנחות ומנותקות.

העוצמה הרלוונטית ביותר של הסרט היא זו שמראה את הנבל קילמונגר, שכבר דובר עליו רבות כי הוא קפיצת מדרגה בעומק הרגשי של נבלי מארוול, תופס את הכתר והשלטון, ואיך כל הטוב מתפרק ומתפורר בתוך רגעים ספורים, וצפים כל הצדדים השליליים הטמונים בחולשה האנושית. המסר ברור, והוא לא מכנס את עצמו רק לתרבות וההיסטוריה השחורה, אלא לכל שלטון בכל מדינה שבני אדם הקימו. תחת הופעתו הניואנסית ונגישה של בי. ג׳ורדן, קילמונגר הוא אולי הנבל הראשון של מארוול שמניעיו להשתלט על העולם הם המגובים ביותר, ואחוזים בהיסטוריה של המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

בניגוד לנבלי מארוול שהם לרוב נטו הרוע בהתגלמותו, על אף הכאב הפנימי שהם תמיד מגיעים איתוקילמונגר הוא אדם בעל טיעונים שבכוחם לשכנע רבים בקרב הקהל, והסרט מביע סימפטיה אל רגשותיו העזים. מעל זאת, התסריטאים קוגלר וג׳ו רוברט קול דאגו באופן כמעט-חריג להשוות את היכולת שלנו להזדהות עם ט׳צ׳אלה וקילמונגר, דרך סצנותמראה בהן כל אחד מהם משוחח עם אביו בספק הזיה, ספק מימד רוחני אמיתי, ספק מחווה למלך האריות. לא בכדי קילמונגר מגיע מאוקלנד, שם הוקמה תנועת הפנתרים השחורים האמיתית, והוא מייצג את העמדה האלימה חסרת הפשרות המזוהה איתה, מול העמדה שוחרת השלום של ט׳צ׳אלה ומרטין לות׳ר קינג. בסופו של דבר, הפנתר השחור מבהיר שהעמדה ששואפת לאחד בין אומות העולם ואנשי העולם השונים, ולא להנציח את ההפרדה, היא היחידה ששווה להלחם עבורה.

בכלל, שום דבר לא מגיע בקלות לט׳צ׳אלה, והוא לא מוצג כישות נטולת רבב שמביסה בקלות כל מכשול הנקרה בדרכה, אלא ישנו עיסוק רב בסיזיפיות שבכתר. האנטלגנציה של ט׳צ׳אלה, שממוקם במקור הקומיקסי בין עשרת הגאונים הגדולים בכדה״א, מעובדת בסרטים לתוך הדרכים בהן הוא קורא סיטואציות עברהווהעתיד, וכיצד הוא מסוגל לבחור בצעד המוסרי הנכון, ופחות לתוך הצד הטכנולוגיעליו אמונה אחותו שורי (לטישה רייט). שורי, יחד עם הלוחמת הבכירה אוקויי (דנאי גורירה המופלאה, שסוף סוף מקבלת את מקומה הראוי בקולנוע), הן התוספות החדשות המגניבות ביותר ל-MCU.

האנסמבל המרשים של הסרט כולל גם את לופיטה ניונג׳ו, זוכת האוסקר המדהימה, כמרגלת נאקיה ומושא אהבתו של ט׳צ׳אלה (שסיקוונס הצגתה היה עיקוף נרטיבי מבלבל וחסר פירוט – האם וואקאנדה כן שולחת מרגלים למדינות זרות כדי לסייע לאנשים בדרכים נסתרות?); אנג׳לה באסט הענקית כראמונדה, אמם של ט׳צ׳אלה ושורי; וסטרלינג ק. בראון כנ׳ג׳ובו, הדוד המלכותי ואביו של קילמונגרהכימיה בין השחקנים יוצרת תחושת אישיות משמעותית חזקה, שמשרה אמינות במשימת הבניה הקולנועית של וואקאנדה, והוסיף לכך גם הדקדוק הרב שלהם בהגייה האפריקנית. יותר מאשר פיתוח העלילה הברורה למדיזהו פיתוח הדמויות, הרגישויות שלהן והדרך בה הן מתבוננות על עצמן ועל העולם, שהופך את הפנתר השחור לתופעה קולנועית בהתהוות.

וואקאנדה עצמה, המדינה שנעה בין טכנולוגיה עתידנית נוצצת לשבטיות מסורתית צבעונית, מקבלת את האופי שלה לא רק בזכות הבימוי האותנטי והססגוני, מחלקות התלבושות והאיפור היצירתיות והקאסט המרגש, אלא רבות באמצעות הפסקול האפריקנימודרני החכם, אמנותי וקצבי של קנדריק לאמאר ולודוויג גורנסון, שעבד עם קוגלר על קריד המוערךבדומה לקפטן אמריקה: חייל החורף, הפנתר השחור לא מציב לעצמו גבולות ז׳אנר חתומים, והוא מתאים לקהל רחב עוד יותר מהרגיל של מארוול (וזה קהל רחב במיוחד), ופונה בנוסף לצופים שלא מתחברים לגיבורי-העל או למד״ב, אבל כן מחפשים מותחנים מסעירים עם פוליטיקות ואקשן. לשם האינטנסיביות הנחוצה הזו, הסרט מצולם ברמה הגבוהה ביותר עלידי רייצ׳ל מוריסון, המועמדת לאוסקר. העניין היחיד הוא שכמו בסרטי אקשן עכשוויים רבים, מדי פעם המצלמה מתחילה לרעוד ולהסתובב במעגליות, כדי לנסות להעביר כמה שיותר מידע מן המרחב המצולם, וזה למעשה מערפל את האקשן המתוכנן.

מלבד עניין הרעידות, האקשן המארווליסטי הוא חוויה כיפית כרגיל, כשהפנתר השחור ואוקויי הם שני ה-MVP שרוקדים את דרכם בתנועות לוחמה מסחררות. אוקויי גם זוכה לבדיחה המצחיקה ביותר של הסרט הכי רציני של מארוול עד כה עם רגע הפאה ״המבישה״ המעופפת. הקרב הסופי של שבטי וואקאנדה השונים נלחמים בעצמם הוא הרגשי והיפה ביותר, שאף מתכתב עם סיום סיפור מלחמת האזרחים המקורי בקומיקס: בהקבלה לרגע האייקוני של קפטן אמריקה במקור – וו׳קאבי (דניאל קלויה, המועמד לאוסקר על תברח) מתבונן בעצב על ההרס האדיר סביבו בעודו נכנע, לאחר שנלחם בט׳צ׳אלה, חברו הותיק בעל העמדה המנוגדת, במקביל לטוני סטארק

הפשע המוסרי האישי של המלך המת ט׳צ׳אקה מסמל את הפשע המוסרי הנרחב של וואקאנדה כולה, והמחיר שקילמונגר שילם באופן אינדיבידואלי, זהה למחיר שמשלמים עשרות מליונים של אנשים ממוצא אפריקאי ברחבי הגלובוס. דווקא באמצעות הסיפור המשפחתי של ט׳צ׳אלה, וההשלכות שהוא חווה על בשרו מהן, הוא מבין את הטעות ההיסטורית של המדינה שלו, ואיך הוא רוצה לעצב את העתיד שלה מחדש, ולהפתח לראשונה לעולם ולכלל האנושות.

את הייצוג הלבן הפנתר השחור מפצל לשני צדדים מנוגדים: הטוב הוא סוכן ה-CIA רוס (מרטין פרידמן  האהוב), שמייצג את דמות הטייס המצטיין/נציג הממשלה שניתן לסמוך עליו ולבנות ביחד איתו עולם חדש ומאוחד, ומנגד הרע הוא יוליסס קלו (אנדי סירקיס בהופעה נדירה שלא בלכידתתנועה), הנבל שהוצג כבר אי שם ב-2015 בנוקמים: עידן אולטרון, והוא השודד הפראי שערך חיי האדם הוא כקליפת השום עבורו. בסצנת הפוסט קרדיטים, ט׳צ׳אלה מכריז כי וואקאנדה נפתחת לראשונה לעולם, ומדבר על בוני הגשריםרוס, מול מציבי המחסומיםקלו. ט׳צ׳אלה, בניגוד לקילמונגר, כמובן בוחר להיות המלך הבונה.

תגובות

במאמר זה