הכחדה – סרט שעדיף היה שייכחד בעצמו [ביקורת]

הסרט "הכחדה" מנסה את מזלו בנטפליקס אחרי שסולק בבושת פנים אחרי חודש אחד בלבד בבתי הקולנוע בארה"ב, אבל סרט רע עדיין ישאר רע בלי קשר לפלטפורמה

שערוריית נטפליקס האחרונה מגיעה עם הכחדה, סרטו של אלכס גרלנד ואולפני פראמאונט. על פי התסריט המוכר בו היוצר משך לכיוון אחד והאולפנים לכיוון אחר, הפשרה המקובלת בשנת 2018 היא נטפליקס. כך הכחדה מצא את עצמו באולמות הקולנוע האמריקאיים למשך חודש אחד בלבד, לפני שהופץ השבוע ברחבי העולם במסך הקטן על ידי ענקית הסטרימינג. הסרט נוצר בתקציב של 55 מליון דולרים (ברוטו), די מעט במונחים הוליוודים, אך זה סדר הגודל של תקציבו של דדפול לצורך ההשוואה. דדפול הכניס בקופות האמריקאיות 363 מליון דולר כשיצא במקביל בפברואר לפני שנתיים, הכחדה עשה 26 מליון, ופראמאונט כנראה עשו את העסקה הנכונה.

גרלנד הוא סופר שהפך לתסריטאי שהפך לבמאי: הוא התחיל את דרכו הקולנועית ביצירה משותפת עם הבמאי דני בויל, כשבויל עיבד לקולנוע את ספרו החוף, וגרלנד כתב לבויל את התסריטים ל28 יום אחרי ושמש. בכורת הבימוי שלו, אקס מכינה מ-2015, היתה הפתעה מוצלחת ומבטיחה, שאף זיכתה אותו במועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי הכי טוב, וכעת מגיע נסיון המד״ב האחרון שלו עם הכחדה. הבעיה הראשונה של הסרט היא בדיוק זוהוא מציג את עצמו כמד״ב אליטיסטי מתוחכם, יצירה שדורשת מהקהל שלה לחשוב ולהתעמק, כשמדובר במותחן איטי עם תמות המשתייכות יותר לז׳אנר האימה. המד״ב מנוצל כאן כנקודת יציאה לדרך ורקע כללי של מאורע חוצני, יותר מאשר כפילוסופיה, כשקווי העלילה, הדיאלוגים, הפתרונות הנרטיביים ובייחוד בחירותיהן של הדמויותכל אלו לא נובעים מתוך מסגרת הז׳אנר.

המאורע המחולל של הכחדה הוא מטאור המתנגש במגדלור, כשאותו המטאור הוא למעשה תופעה חוצנית המכונה הנצנוץ, היוצרת איזור (עוד נחזור למילה הזו) עלטבעי המופרד בקיר יפיפיה המדמה בועות סבון גרנדיוזיות. כל הנכנס אל איזור הנצנוץ, המתפרש על פני שטחים ירוקים רבים, לא יוצא ממנו, ובמקביל גבולותיו מתפשטים ומשתלטים לאיטם, ומהווים סכנת הכחדה של פני כדה״א. לנה, המגולמת עלידי נטלי פורטמן, היא ביולוגית שמוצאת את עצמה במשלחת מאולתרת שמטרתה להכנס הישר ללבו של הנצנוץ, שהוא אותו המגדלור. בין חברות המשלחת נמצאות גם פסיכולוגית (ג׳ניפר ג׳ייסון לי), פיסיקאית (טסה תומפסון, שהפכה לאחרונה להיות מוכרת כוואלקירי מתור: ראגנארוק) ופרמדיקית (ג׳ינה רודריגז, הידועה כג׳יין מג׳יין הבתולה).

כלומר, פרמיס הסרט מוציא קבוצה מזערית של נשים רנדומליות כדי לנסות לפענח מה עומד מאחורי גורם המאיים על המין האנושי כולו, למסע אכזרי ולא צפוי, ללא לוחמים (או לוחמות) מיומנים כדי לסייע להן, ומספר שנים לאחר שהגורם כבר למעשה הופיע והחל להתפשט. אותה המשלחת גם לא תכננה לצאת עם ביולוגית מראש, ודמותה של פורטמן רק במקרה וללא תכנון הספיקה להתלוות אליהן. אם כך, איך אפשר להתייחס לסרט עם חוסר אמינות בלוקבאסטריתפופקורנית מסוג ארמאגדון של מייקל ביי כיצירה מד״ביתעילאית קובריקית? כשסרט מצהיר על מודעות עצמית ומוותר על אמינות למטרות בידור, הקהל יכול להתעלם מהתנהלות לא הגיונית ולא ריאליסטית בשעת סכנה גלובלית ממשית, אך הכחדה נעדר מאותה המודעות.

כפי שניתן להסיק בקלות, הקאסט מורכב ממגוון שחקניות נפלאות וכריזמטיותכל אחת בדרכה, אך רובן ככולן מבוזבזות על דמויות לא מאופיינות בעלות מוטיבציות מעורפלות, הנמצאות בדינמיקה כמעט אפסית אחת עם השניה. הכחדה במקביל מנסה לקדם את עצמו כסרט שהוא קאסטכלנשי, כשהוא בפועל מכוון תמידית את הגיבורה שלו לאובססיה כלפי ההיסטוריה שלה עם בעלה (אוסקר אייזיק המופלא) וההיכרות שלה עם פרופסורקולגה, שנוכחותו רק יוצרת עומס לא רלוונטי על העלילה. זה לא מותיר כמעט מקום לפתח את הדינמיקה בין חברות המשלחת שבהווה, או מה מניע כל אחת מהן בנפרד, והדרמה והמתח של הכאן ועכשיו של הסרט, זו שהיתה צריכה להיות במוקד שלו, נותרת די מינורית. זו אחת הסיבות המרכזיות שהסרט מתפקד כסרט אימה, ולא כסרט מד״ב מעורר מחשבה, שכן רעיונות גדולים, ויש כאן כאלו, לא מתהווים בסיפור רק עלידי קיומם אי שם בתפישתו של מספרהסיפור.

מסריו הכמעט-אבודים של הסרט הם בהחלט מעניינים ויפים, ובעיקרם הוא אדם לא מצליח להתאושש מאובדן מכל סוג, ונעלם לתוך כאוס האבל וההרס העצמי, מול אדם שמצליח להאחז בחיים ולהמשיך קדימה. בנוסף גרלנד מנסה להתבונן על העולם בצורה שמחברת את כולם כך שכל דבר משקיף ומשקף דבר אחר, והיוצר רואה את היופי ואת הכיעור שבכך (והכיעור הוא איום ונורא). אך המערכה האחרונה של הכחדה היא זו שככל הנראה הכחידה אותו, בדיוק עלפי התחזית של פראמאונט: החזון של גרלנד, שמתכתב עם הסיום שכתב עבור שמש המצויין, לא עובד כמו בסרטו של בויל, בעודו שואף לסוריאליזם חוויתי שלוקח את זמנו אלה2001: אודיאסה בחלל. לאחר סבלנות וציפייה שהקצב החלש של הסרט יקבל משמעות חדשה עם סיום מהותי מסעיר כלשהו, בסוף קורה ההיפך.

אם נחזור לנושא האיזור כמובטחאי אפשר לדבר על הכחדה בלי לדבר על סטוקר מ-1979 של אנדרי טרקובסקי, כמקור השראה ברור. סטוקר מתרחש עשורים לאחר שנוצר האיזור (באנגלית מכונה the Zone) במדינה וזמן עתידי לא מוגדרים, לפי הנרמז אולי בעקבות נפילת מטאור, אך אולי מסיבות אחרות, והוא שטח נרחב ופראי שהפך להיות מסתורי בלשון המעטה. רבים מהנכנסים לאיזור לא יוצאים ממנו, אך בנוסף קיים בו חדר שמגשים את הרצון הכי נחשק של כל מי שנכנס אליו. הסרט עוקב אחר שני גברים, סופר ופרופסור, ששואפים להגיע לאותו החדר בהדרכתו של הסטוקרכינוי למדריכי הדרך בתוך האיזור, שיודעים כיצד להכנס ולצאת, ושלושתם צריכים להתמודד עם החשיפה של הרצון האמיתי שבלבם.

סטוקר כובש בעוצמות הרגשות שלו, בדרך בה הוא מציג התהיות, ייאוש והפחדים הקיומיים של בני האדם, ובפליאה שלו מכל מה שקיים, והוא מבהיר את החסרונות של הכחדה היטב, בייחוד כשני סרטים מעוטי תקציב. אם השוטים המעוצבים בסטוקר הם אמנם בעלי נראות של תקציב מועט, אך מהפנטים בזכות יד האמן הקולנועי האוחזת בהםרמת העשייה של הכחדה עוברת בסטנדרטי האיכות ההוליוודיים, אך נעדרת ממנה ההתעמקות, וכמו עלילתו, גם רעיונותיו הויזואליים המדהימים של הכחדה נשארים בעיקר במסגרת של רעיון מבטיח שלא גובש ולא מומש.

תגובות

במאמר זה