מקום שקט – שקט כלפי חוץ, רועש מבפנים [ביקורת]

סרט האימה "מקום שקט" הוא ללא ספק רעיון מקורי בפני עצמו, אבל לפעמים רעיון לבדו אינו מספיק להחזיק בכוחות עצמו את כל היצירה

ז׳אנר האימה ממשיך לחפש את עצמו בשנות האלפיים, עכשיו עם מקום שקט של ג׳ון קרסינסקי, שמבצע מעבר חלק למאחורי המצלמה.

מקום שקט הוא בראש ובראשונה הפרמיס הלאפחותממושלם שלו: בעתיד הלא רחוק, השתלטו על כדה״א מפלצות עיוורות הנעות עלפי שמיעה בלבד, וככל הנראה חיסלו את מרביתה של האנושות (הידועה כמקור רעש שאין לזלזל בו). אך מקום שקט הוא לא בלוקבאסטר אסונות/פלישה, אלא סרט קטן ומאוד ממוקד, שעוקב אחר משפחה שורדת אחת, החיה בחווה פסטורלית מרוחקת. בנקודה הזו הפרמיס הופך למבריק שהואבכורת שלושת ילדי המשפחה היא בת נוער חירשת (מגולמת בידי מיליסנט סימונדס, שחקנית חירשת צעירה), כך שהמשפחה מורגלת לדבר בשפת הסימנים, ומורגלת לשקט שנתן לה יתרון הישרדותי מוחץ. הגורם הזר בתוך כדה״א העיוור מול הגורם הזר בתוך המשפחה החירש (לא אחשוף את הסיבה לתחושת הזרות של הצעירה החירשת במשפחתה, אך זה פרט מהותי ואכזרי שמוסבר עם תחילת הסרט).

אב המשפחה מגולם בידי קרסינסקי עצמו, שמוכר בעיקר כג׳ים מהסיטקום המגה-פופולארי המשרד, ולא רק ביים אלא גם כתב את הסרט עם בריאן וודס וסקוט בקצמד יוצרים צעירים שמגיעים מז׳אנר המותחנים העלטבעיים. מפתיע מכך היה כנראה לקרוא את שמו של מייקל ביי בשורת הקרדיטים כמפיק, ואין מה להוסיף על כך. בכל מקרה, קרסינסקי מוכיח את עצמו ככשרון שאין לערער עליו, גם בחזות הקולנועית המוחצת ככוכב שיכול לסחוב סרט, וגם ביכולת הבימוי העשירה שלו בבניית עולם הסיפור בתקציב דל של 17 מליון דולר, וכאמור במינימום דיאלוג. אם כי ניתן להגיד שהבימוי מתהדר בחזרתיות מוגזמת מדי, ולא במקוריות מוחלטתבניגוד לעצם רעיון המקורי להפליא של הסרט, שהיה יכול לייצר פריימים אייקוניים בלתי שכיחים.

זו הבעיה המרכזית של מקום שקט, הוא קצת יותר מדי רעיון וקצת פחות מדי סרט. אפילו דמויות המשפחה הבודדת, כולל זו של קרסינסקי, חסרות אפיון כמעט לחלוטין, על אף שאנחנו נחשפים כיצד פועל עולמם הדומם לפרטי פרטים. אם המשפחה מגולמת בידי אישתו במציאות של קרסינסקי, אמילי בלאנט הנפלאה (השטן לובשת פראדה, מרי פופינס חוזרת), וגם עליה אין יותר מדי מה לתאר מעבר להיותה ״אם המשפחה״. עם זאת, העדר האבחון בין הדמויות כן שומר על המשפחה כיחידה סיפורית אחת המעוררת אכפתיות, שבאמצעי תקשורת לא רגילים, קרסינסקי מצליח לייצר בתוכה מתחים קטנים במקביל לאהבה אדירה.

עניין נוסף הוא שרוב המאורעות האימתיים מתגלגלים בעקבות החלטות ובחירות לא סבירות של הדמויות, כמו אחת מרכזית בה דמותה של בלאנט (שמות הדמויות לא מוצגות בסרט) נמצאת בהריון. סיטואציה לא ממש מובנת בהתחשב שאי אפשר יהיה לצפות מתינוק לשמור על שקט בשנים הראשונות לחייו.  מהצד השני, הנוכחות של דמות הריונית בעתיד אכזרי שכמעט בלתיניתןלשרוד בו מתפקדת כגורם מעורר מחשבהמה היינו עושים אם היינו נמצאים במקום הזה? ובאמת,מקום שקט הוא לא ממש מפחיד, ולעתים אף אעז להגיד שמעט משעמם, אבל השקט שלו נותן הרבה זמן למחשבות שהוא בעצמו מעלה בקרב הצופה, וזה כוח קולנועי עצום.

סרטי האימה נמצאים בתקופת ניסוי ותהיה: עבר זמן די רב מאז שסרט אימה הפתיע על המסך הגדול עם בשורה חדשנית, עם כמה יוצאי דופן פה ושם (שאני באופן אישי לא הבחנתי בגדולתם, אז אין טעם להכנס לפרטיהם). זאת עד שבשנה שעברה ג׳ורדן פיל הגיע עם מערבלהז׳אנרים תברח הכי רחוק שניתןהישר למועמדויות לאוסקר, כולל זכיה היסטורית על התסריט המקורי הטוב ביותר. 2017 היתה שנת ציון דרך משמעותית עבור הז׳אנר לא רק בזכות ״תברח״, אלא גם בזכות ההצלחה הפנומנלית של זה עם 700 מליון דולר בקופות, המספר הכי גבוה בהיסטוריה לסרט אימה, שהוכיח שהקהל מחפש את החוויה הזו של הבהלה והמתח האינטנסיבי בבתי הקולנוע. למשבצת הזו מקום שקט אמור היה להשתלב במדוייק, כפוטנציאל לחווית צפייה ייחודית, אך הסרט אולי יעבוד טוב יותר דווקא בצפיה הביתית, בעיקר כי הפוטנציאל האינסופי הזה שלו לא מתממש עד הסוף. ובכלל כדי להרגיש את החוויה שהסרט שואף ליצור במלואהסביר להניח שביתכם הוא מקום שקט יותר מאולם הקולנוע.

תגובות

במאמר זה