God of War – האל חוזר במלוא הדרו [ביקורת משחק]

המשחק God of War, החידוש של המותג לפלייסטיישן משנת 2005, הוא חיה נדירה ופורצת גבולות לשחקן יחיד בתקופה בה אנו טובעים במשחקים שמתרכזים בכסף וריבוי שחקנים

God of War

מותו של המשחק לשחקן יחיד הוא אולי הנושא הכי מדובר בתעשיית המשחקים בשנה האחרונה. כשיותר ויותר חברות עוברות ליצור אך ורק משחקים מרובי משתתפים, ובמיוחד כאלה שמאפשרים הכנסת כסף מהוצאות של שחקנים לאורך תקופה ארוכה, בין אם באמצעות תכני DLC שונים ובין אם בכל מיני סוגים של loot boxes, כבר באמת קשה למצוא משחקים מושקעים לשחקן יחיד, כאלה עם עלילה אמיתית שכיף לשקוע בה לבדכם.

אם תחילת 2017 עוד הביאה לנו יצירות מופת כמו Horizon Zero Dawn ומשחק חדש בסדרת זלדה, השנה שעברה מאז היתה דלה למדי במשחקים כאלה.

בגלל הסיבות האלה, נדמה לפעמים שהחגיגה על בואו של משחק חדש בסדרת God of War הותיקה היא חגיגה מוגזמת, רק בזכות העובדה שמדובר במשחק מזן נדיר, אבל אני פה כדי לספר לכם שהחגיגות הן לא רק בזכות סוג המשחק, אלא בגלל שמדובר במשחק באמת יוצא דופן באיכותו, שבולטת עוד יותר בזכות העובדה שכמעט ולא מייצרים יותר משחקים כאלה.

סדרת God of War שהתחילה את דרכה בשנת 2005 על קונסולת ה-PS2 מספרת את סיפורו של קרייטוס, לוחם ספרטני שבמשחק הראשון בסדרה הורג את ארס, אל המלחמה ויורש את מקומו. בהמשך הסדרה הסיפור שלו מסתבך למדי, הוא מסתכסך עם שאר האלים, הורג את רובם ובואפן כללי זורע הרס ומוות שבכל מה שקשור במיתולוגיה היוונית. המשחק האחרון בסדרה יצא ב-2013 ומאז נשמר שקט יחסי.

God Of War החדש מנסה לנתק את עצמו מהמיתולוגיה הסדרה הישנה לא רק בשם שלו, שמאפס מחדש את הספירה, אלא גם בעלילה ובתקופה שבה הוא מתרחש. לא ממש ברור כמה שנים עברו מאז המשחק האחרון, אבל קרייטוס, בוגר ושקול יותר, נמצא עכשיו בעולם של המיתולוגיה הנורווגית (עולמם של הויקינגים) ויש לו בן בשם אטריוס. ממש בתחילת המשחק, אשתו של קרייטוס מתה ממחלה והוא ואטריוס יוצאים למסע שבו יקברו את האפר שלה באחד ההרים הגבוהים. כל דיבור נוסף על עלילת המשחק ייחשב כספוילר ואחד הדברים הכי כיפיים במשחק הוא לגלות את המשך העלילה, את ההפתעות שמתחבאות כמעט מעבר לכל פינה, ואת הסיפור שלא מרפה אפילו לרגע. אפשר רק לספר שהשניים פוגשים בדרך לא מעט אויבים מסקרנים, חברים חדשים ושעברו של קרייטוס לא מניח לו וחוזר לרדוף אחריו. גם מי שלא שיחק במשחקים הקודמים יוכל להנות מהמשחק, בזכות הניתוק הזה מכל המיתולוגיה הקודמת, אבל מעריצים ותיקים יוציאו מהמשחק הזה הנאה נוספת ברגעים מסוימים של העלילה. אם היה נדמה לכם שמערכת היחסים בין אלי לג’ואל ב-The Last Of Us היתה מערכת יחסים נוגעת ללב, לא תאמינו עד כמה מערכת היחסים בין קרייטוס לאטריוס תיכנס אליכם ללב.

גם המשחקיות של המשחק משקפת את השינוי שחל בקרייטוס ובעולם שבו הוא חי. אם המשחקים הקודמים היו סוג של משחקי אקשן מהירים ועמוסי קומבואים, שהתבססו על הנשק הקבוע של קרייטוס, Blades of Chaos, שתי חרבות גדולות שמחוברות לשרשאות ארוכות ואיפשרו לו להרוג אויבים מרוחקים, הפעם יש לו גרזן עם כוחות קרח, שמשנה לגמרי את סגנון המשחק. הקרבות איטיים יותר ומחושבים יותר, בזכות הנשק הכבד והאיטי ביותר. אם זה נשמע לכם פחות טוב, ממש לא. במקום בלאגן מתוזמר של מכות ואפקטים, כל מכה ופגיעה פה מורגשת הרבה יותר ומרגישה כואבת הרבה יותר. את תפקיד הקשת משחק פה אטריוס, הבן, שעוזר מהצד ופוגע באויבים בהתאם להוראות שאנחנו השחקנים שולחים לו, וגם באופן עצמאי.

המצלמה גם היא שונה לגמרי משאר המשחקים בסדרה, ותורמת להרגשת השונות. במקום מצלמה מרוחקת שמראה את כל שדה הקרב, המצלמה הפעם ממוקמת הרבה יותר קרוב לקרייטוס, ממש מעבר לכתף שלו רוב הזמן, וגם הקרבה הזו תורמת להרגשת הברוטליות והריאליזם (היחסי) של מערכת הקרבות. עוד תרומה ניכרת של המצלמה היא העובדה שהמשחק כולו מתרחש בשוט אחד ארוך ומתמשך, מתפריט הפתיחה של המשחק ועד כתוביות הסיום. מעולם לא מתבצע חיתוך או שינוי זוית, והמצלמה זזה בתנועות רציפות ומתרחקת לפעמים כשצריך לספר משהו. זה אולי נשמע לא משמעותי, אבל קשה לתאר עד כמה המצלמה הזו תורמת לתחושת האימרסיה וההזדהות עם קרייטוס ועם מה שעובר עליו.

אנחנו כבר רגילים שעוד ועוד משחקי PS4 פורצים את גבולות הגרפיקה אבל נדמה ש-God Of War הוא עוד שיא ברצף מתמשך של שיאים. בקלוזאפים על קרייטוס אפשר לראות כל שערה ושערה בפניו נעה באופו עצמאי, ורמת הפרטים בבגדים, הנשקים והסביבה כמעט מושלמת. אם יש לכם PS4 PRO ומסך שתומך ב4K, מדובר בחוויה שאין שניה לה.

God Of war הוא לא רק משחק נדיר בתקופה שבה רוב המשחקים מתרכזים בריבוי שחקנים וכסף, הוא גם הישג מדהים לסטודיה סנטה מוניקה של סוני, שהצליחו להוליד מחדש מותג ותיק שלהם, בלי להתפשר ותוך כדי יצירת סגנון משחק חדש מסקרן ומהנה במיוחד.

תגובות

במאמר זה