סטנדאפ המתים המהלכים – אפילו הזומבים שביניכם יצחקו [ביקורת]

יוצרי סטנדאפ משחקי הכס חזרו עם מופע חדש, הפעם על סדרת האימה האמריקאית המתים המהלכים, ששברה שיאי רייטינג. אז איך הופכים זומבים לבדיחה טובה? התשובה בפנים

אחרי שסטנדאפ משחקי הכס הפך בזמנו ללהיט שטייל ברחבי הארץ, הקומיקאי ינאי בן נח חזר עם הקולגות למופע חדש אותו יצר עם אפרת אברמוב, הפעם על סדרת הזומבים המתים המהלכים שכבשה את ארצות הברית. אחרי ששמעתי שהכרטיסים למופע הראשון אזלו במהירות בה מישון מורידה ראשים עם החרב שלה, הייתי חייב לבדוק במה מדובר. אז איך גורמים למשהו כל כך מפחיד כמו זומבים אוכלי אדם להישמע מצחיק? מתברר שזה לא כל כך קשה כמו שאולי חשבתם.

ביקורת זו מתייחסת להופעה שהתקיימה ב-9 באפריל בסטנדאפ פאקטורי שבתל אביב. כל קומיקאי עלה לבמה בתורו ועשה את הקטע שלו, בדרך כלל עם נושא ספציפי עליו הוא צחק. היו כמה נושאים צפויים מראש כמו החרדה הבלתי קונבציונלית מפני ספויילרים, או זה שלא ראה אפילו פריים אחד מהסדרה ולא מבין על מה כל המהומה. אבל היו גם כמה נושאים מעניינים ומקוריים יותר: לדוגמה, אפרת אברמוב לקחה את הזוית הנשית יותר והעלתה נושאים כמו איך לעזאזל יש לדמויות הנשיות בסדרה זמן להוריד שיער בסוף העולם (רמז: מישון) ומה היא הייתה עושה במערכת זוגית עם ניגן; גידי ליבנה הסביר איך המתים המהלכים עזרו לו להבין שסבתא שלו בכלל זומבית; ויונתן עמירן, שייצג את המגזר הזומבי, צעק את צעקתם, או חרחורם, של הזומבים המקופחים על העוול המתמשך שתעשיית הקולנוע והטלוויזיה עושה להם.

חידוש מרענן במופע הנוכחי היה השימוש בתחפושות. יונתן עמירן, שכמו שכבר צויין היה הנציג של האל-מתים, התחפש כמובן לזומבי. אך הוא לא היה הזומבי היחיד על הבמה ואליו הצטרף אלעד גלעדי, שנתן הופעה טובה. אלדד שטרית הגיע בתחפושת של האנטגוניסט האהוב עלינו, ניגן, כולל מחבט בייסבול תואם, ונתן בראש עם הופעה מצויינת. מזל שלא היו ג'ינג'ים או קוריאנים בקהל.

אבל לצערי היו גם כמה רגעים מתים במופע. הרגע שהכי הפריע לי היה ההופעה של אבי אטינגר, שהייתה פשוט לא מעניינת והרגישה ממש לא מבושלת, כאילו הגישו לי צלחת עם סטייק נא. הוא ניסה להשתלב במשבצת של האחד שלא מכיר את הסדרה, אבל שמעון ראיצ'יק עשה זאת לפניו כבר באותו ערב, והרבה יותר טוב ממנו. מוטב היה אילו אטינגר היה מוצא נושא משלו להתמקד בו, כי במצב הנוכחי הוא הרגיש כמו גלגל חמישי.

כמה מלים על ההופעה של יונתן עמירן, כי אני חצוי בדעתי עליה: מצד אחד הכתיבה שלו הייתה מעולה והוא ידע לגעת בהרבה נקודות מעניינות. ההגשה של הסטנדאפ עצמו הייתה לא רעה, אבל יש מקום לשיפור. הייתי קרוב מאוד ללהגדיר את ההופעה שלו באותו ערב כטובה, אילולא בסופה החליט לפצוח בשיר. בואו נגיד בעדינות שאין ספק שזהו תחום שהוא אינו מיומן בו. התוצאה היא שההופעה שלו נגמרת באקורד סיום צורם, תרתי משמע. זה חבל מאוד, כי לדעתי יש לו את הפוטנציאל להיות סטנדאפיסט טוב, אבל ההחלטה לשלב שיר עשתה לו יותר נזק מתועלת.

יונתן עמירן מייצג את הזומבים המקופחים (צילום: עדי פרל)

לפני שאסיים, אני רוצה לשתף אתכם במחשבה שעלתה בראשי אחרי המופע הספציפי הזה ולאחר מבט לאחור על הופעות בסגנון דומה שהלכתי אליהן בסטנדאפ פאקטורי, החל מסטנדאפ משחקי הכס המהולל ועד להופעות מוקדמות יותר כמו סטנדאפ קומיקס או סטנדאפ גיימינג. מה שמשותף לכולן הוא הקונספט הבסיסי, לפיו כל סטנדאפיסט עולה על הבמה, מגיש את השורות שלו ומזמין את הבא בתור לעלות. צריך להוסיף משהו כדי לפלפל קצת את הקונספט הזה, שחוזר על עצמו כל הזמן. לדעתי, מה שחסר פה הוא אינטרקציה בין המופיעים, שאיננה קיימת כלל, אלא אם סופרים את הניסיון של יונתן עמירן לתת ביס בינאי בן נח כשהם התחלפו. יש פה פוטנציאל לפתח את הסגנון של המופעים הללו למקומות חדשים, בעיקר לאור הנכונות להתחפש במטרה להיכנס לדמות רלוונטית לנושא ההופעה, אבל זה יקרה רק אם המופיעים יחליטו לשתף פעולה יחד. וזה לא שאני ממציא פה את הגלגל – יש שם בחוץ מספיק קומיקאים שמופיעים כצוות, חלקם נחרטו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בזכות עבודתם המשותפת.

בשורה התחתונה, בסך הכל נהנתי מסטנדאפ המתים המהלכים, על אף שמצאתי בו כמה מגרעות משמעותיות. אמנם לא צפויים מופעים נוספים שלו בזמן הקרוב, אבל אולי, בלי נדר, הוא יחזור אל הבמה בסביבות חודש אוקטובר עם שובה של המתים המהלכים אל המסך לעונתה השמינית.

תגובות

במאמר זה