סדרת משחקי Tales שלישית בפופולאריות שלה ביפן רק לסדרות FInal Fantasy ו-Dragon Quest. במערב הסדרה הזו אמנם פופולארית פחות, אבל בשנים האחרונות היא הצליחה לאסוף לעצמה קהל מעריצים די הדוק, שחברת Bandai Namco יכולה כבר לסמוך עליו שיקנה את המשחקים החדשים בסדרה בלי שתרגום שלהם לאנגלית יהווה סיכון כלכלי כמו שהיה פעם.
כמו בשתי סדרות המשחקים האחרות, רוב המשחקים בסדרה לא קשורים לקודמיהם, לא בעלילה, לא בדמויות ולא בעולם בו הם מתקיימים, למעט המשכים ממוספרים שהם המשכים ישירים לאחד המשחקים. למרות זאת Tales Of Berseria הוא סוג של פריקוול מרוחק למשחק הקודם בסדרה, Tales of Zestiria. הם מתרחשים באותו עולם, אבל במרחק של אלפי שנים זה מזה. יש גם כמה קווי עלילה ודמויות משנה שמעריצים מושבעים של Zestiria יהנו לגלות, אבל לא באמת צריך להכיר את המשחק ההוא כדי להנות מ-Berseria, והוא נקודת התחלה מצוינת גם אם מעולם לא שיחקתם במשחק בסדרה.
המשחק מתרחש בעולם שבו בני האדם חיים לצד גזע שנקרא מלאקים (שם שמזכיר את המילה מלאכים בעברית), שהם בעלי כוח קסם ובני האדם משעבדים אותם כדי לנצל את כוחות הקסם שלהם. במרכזו של הסיפור עומדת וולווט קרואו. בילדותה אחותה הגדולה נהרגת ע"י מחלה שמתפשטת בכל ההעולם ונקראת Daemonblight, ממנה נדבקים כשמותקפים ע"י שדים והופכים לאחד מהם. בעלה של האחות שנהרגת, ארתוריוס, מציל את וולווט ואחיה הקטן והם עוברים לגור בכפר אחר. אחרי כמה שנים מתרחשת עוד מתקפה של שדים, ו-וולווט רואה את אותו גיס שהציל אותם מקריב והורג את אחיה הקטן תוך כדי שהיא מותקפת ע"י שד והופכת לשד בעצמה, כזה שאוכל שדים אחרים וסופג את הכוח שלהם. אחרי נקודת הפתיחה הזו המשחק הופך לסיפור הנקמה של וולווט שמנסה למצוא את ארתוריוס, מי שהרג את אחיה, ולנקום את מותו.
בניגוד להרבה משחקי תפקידים אחרים, כולל כל המשחקים בסדרת Tales, נקודת המבט הזו של דמות שהיא בעצם רעה, ומחפשת נקמה ולא גיבור או גיבורה שמנסים להציל את העולם, מרגישה מקורית למדי. וולוט לא מנסה להיות נחמדה או מנומסת, היא הורגת כמעט בלי חשבון וכל מה שמעניין אותה הוא הנקמה האישית שלה. מעניין מאוד לראות את הדמות שלה מתפתחת לאורך המשחק, את הדמויות שמקיפות אותה וגם הן בעלות מצפן מוסרי מפוקפק ובאופן כללי לעקוב אחרי העלילה המרעננת והשונה, שכמעט ולא רואים במשחקים מהסוג הזה.
הקרבות במשחק דומים מאוד לשאר הקרבות במשחקים בסדרה, שלא השתנו הרבה ב-20 השנים האחרונות, למעט המעבר לתלת מימד איפשהו באמצע הדרך. הקרבות מתרחשים בזמן אמיתי ולא בתורות, והם מרגישים כמו גרסה פשוטה יחסית של מערכת קרבות במשחקי מכות בסגנון street fighter ודומיהם. כמעט כל המשחקים בסדרה משתמשים במערכת הקרבות הזו, שמרגישה מהירה ודינמית, אם כי מעט חסרת תכנון אסטרטגי כמו שקורה בדרך כלל במשחקי תפקידים יפניים. כל משחק בסדרה מכניס איזשהו טוויסט קטן משלו במערכת הקרבות והפעם מדובר במערכת שנקראית Soul Gauge. מד "כוחות" שמתבזבז בכל פעם שאתם מבצעים את אחת היכולות המיוחדות של הדמות, שנקראות Artes, והוא יכול להתרוקן. כשהוא ריק, אי אפשר לבצע יותר קומבואים ואתם גם פגיעים יותר להתקפות של האויבים. המכניקה הזו גורמת למשחק להרגיש מעט אסטרטגי יותר מהנהוג בסדרה, דבר חיובי בסך הכל.
העלילה ומערכת הקרבות בהחלט כיפיות ומעניינות, אבל דווקא הגרפיקה של המשחק מאכזבת מעט. היא לא גרועה במיוחד, אבל Tales Of Berseria לגמרי מרגיש כמו משחק שהיה יכול לצאת בדור הקודם של הקונסולות בלי בעיה. רוב האיזורים מחוץ לערים הגדולות מרגישים ריקים למדי, עם טקסטורות פשוטות שחוזרות על עצמן ועיצוב די משעמם ולא מיוחד. כבר כמה שנים שהגרפיקה של משחקי הסדרה לא ממש מתקדמת, וחבל.
אבל למרות הגרפיקה המאכזבת, Tales Of Berseria הוא משחק תפקידים כיפי ומהנה, וכזה שגם אורך מעל 40 שעות, מבלי להרגיש ארוך ונמתח מדי. אם אתם חובבי הסדרה, אין ספק שאתם חייבים לעצמכם לשחק בו, אבל גם אם מעולם לא שיחקתם בה ואתם מחפשים משחק ארוך עם עלילה מקורית (אך כמו בחשבון, עדיין מאוד יפנית בהומור ובטונים שלה), זה המשחק בשבילכם.
תגובות
