עונת סרטי הקיץ לא הבריקה השנה, וזה מנוסח כאנדרסטייטמנט אלגנטי. יחידת המתאבדים היה אמור להיות נקודת אור כלשהי בתוכה. כזו שגם אם הוא לא יהיה סרט שיגדיר מחדש את הז׳אנר, מה שהיה אפשר כבר לנחש מהטריילרים שניסו להתחקות אחר שומרי הגלקסיה בשקיפות מדאיגה, לפחות יהיה מדובר בבידור פופקורן אמיתי.
ב-2013 דיסי ו WB-הגיעו לקומיק קון סן דייגו והכריזו על התחלתו של יקום קולנועי. דיסי הבינו באיחור משמעותי את הפוטנציאל הגלום ביקום שכזה בעקבות הצלחת המודל שמארוול המציאו, ונראה כי מרגע הסקת המסקנה ניסו להדביק את הפער במהירות בלתי מחושבת. ההכרזה בכנס היתה מבולגנת, ההתנהלות הכללית של האולפנים הייתה לא קוהרנטית, ולמרות ההתלהבות הכללית מסרט שיציג קטטת ענק בין סופרמן לבאטמן על המסך הגדול לראשונה – הקהל החל לחשוש מהתוצאות הקרובות של יקום דחוק שכזה. אני הייתי מהמחנה ששמר על הכי הרבה חיוביות עד רגע ההקרנה של באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק, ואף מיקמתי אותו כסרט הכי מצופה שלי ל-2016. כעת, אחרי שגם יחידת המתאבדים יצא לאקרנים, ניתן להגיד באופן החלטי שהחששות היו מוצדקים.
כבר עם פתיחת יחידת המתאבדים התגבשה בי ההבנה שבחירת דרך הסיפור שגויה ומאכזבת מהיסוד, ורק קיוויתי להתבדות. המערכה הראשונה של הסרט היא רצף פלאשבקים ארוך שמצד אחד היה לו קצב אחיד ואווירה כיפית, מה שיהיה קשה להגיד על שתי המערכות העוקבות, ומהצד השני היה בזבוז זמן מוחלט של החלטות שמוכיחות עד כמה הכותבים לא מבינים מה הקהל הגיע לראות. אנחנו שומעים מגורם שלישי מי היא הארלי קווין (מרגו רובי), מי הוא הג׳וקר (ג׳ארד לטו) ומי הוא דדשוט (וויל סמית׳), ומי הם כל השאר. מספרים לנו על הדמויות. אנחנו לא מכירים אותן בעצמנו ולא זוכים לרגעים קולנועיים בלתי נשכחים של כניסה לסרט ולפרנצ׳ייז של אייקונים בסדר הגודל הזה. זמן אדיר מבוזבז על פרטים לא רלוונטים של דמויות משנה שנאמרים בדיעבד, וזה בא על חשבון יצירת האינטרקציה בין הגיבורים-נבלים, וחשוב מכך – בינם לבין הקהל. המחסור בדינמיקה הזה ילווה את כל הצרות הבאות של הסרט.
על נסיון ההאצה האולפני המשונה הזה שמורגש בכל רגע ורגע של יחידת המתאבדים, בדומה לבאטמן נגד סופרמן, ועל חוסר הגיבוש הכללי של הסרט, דיסי מנסים לכסות עם הפסקול שמקפיץ קלאסיקות ג׳וקבוקסיות בלי חשבון נרטיבי. כמו סטודנט שבשלב העריכה הבין את כל הפאשלות מהצילומים, דיסי ניסו להדביק הכל ביחד עם לקט להיטים רנדומלי בניגוד מוחלט לבניית קצב קולנועי, כך שזה לא חיפה על כלום אלא רק העצים את היעדר התכנון. כמו כן, בלתי אפשרי להתעלם מהמאמץ המתמשך להידמות לשומרי הגלקסיה. העירו את תשומת לבי לכך שאפילו נעשה בסרט שימוש ב-Spirit in the Sky, הישר מתוך הפסקול של שומרי הגלקסיה של מארוול וג׳יימס גאן. מבין כל השירים בהיסטוריית המוסיקה, דיסי מרשים לעצמם להכניס לסרט הזה שיר מהמיקסטייפ המפורסמת של סטאר לורד. דיסי, אתם תחת זכוכית מגדלת של האינטרנט כולו, איך אתם מכניסים את עצמכם למקום כזה?
תקוותי מהסרט היתה שהוא ייספר סיפור ממוקד ואיכותי. לא כל סרט גיבורי-על צריך שהעולם יהיה בסכנת הכחדה אם גיבוריו לא יעשו כך וכך, והלוואי וגם בריאן סינגר היה מבין את זה בזמן (כן, גם עם אקס–מן: אפוקליפסה היינו צריכים להתמודד השנה). קווי העלילה עם הסיכונים הגבוהים יתאימו לסרטי ליגת הצדק, אבל דווקא בסרט הצדדי יותר של היקום הזה היה צריך לספר סיפור קטן, שמעמיק בדמויות ובדברים המגניבים שהן מוכשרות לעשות. זה בדיוק היה הצד החזק של דדפול, והשקט היחסי הזה תרם למיצוי ויזואלי מקורי ומהנה של היכולות שלו.
הכוריאוגרפיה של האקשן ביחידת המתאבדים, בעיקרה של הארלי, הדמות המובילה במערך השיווק של הסרט, היתה לחלוטין מינורית. אפילו דדשוט לא קיבל סשן יריות אחד שראוי להקרא ״מגניב״, או בכלל זכיר, מלבד רגע אחד שמסתמן כי ייזכר כרגע ה-mo-slow התמוה בהיסטוריית הז׳אנר. סמית׳ הצליח להציל את דמותו בזכות שאריות הכריזמה שעוד נותרו בו, וכנראה היה הדמות הכי יציבה ובעלת מוטיבציה ברורה של הסרט.
נראה כי את שאר ה״מתאבדים״, הנוכחים בגדר דמויות משנה פילריות נטו, ההפקה די הזניחה ברמה העיצובית מלבד קילר קרוק, שנראה לא רע בכלל. אולי זה קשור לעובדה שעיצובו היה נתון לידי הזהב של גרג ניקוטרו, יוצר המהלכים במתים המהלכים. בכל אופן, סרט אחד לא יכול להתעמק במספר רב של דמויות והסרט הספציפי הזה בחר שלא להתעמק באף אחת מהן, אבל דמויות המשנה פה היו צריכות לתפקד כמו המוטאנטים המשניים באקס–מן 2 או אקס–מן: ההתחלה – לא מעורבים הרבה בדיאלוגים, אבל מהפנטים בקרבות. תנו לקהל משהו מגניב להתלהב ממנו. אבל האפקטים שנועדו להיות המסעירים והקליימטיים ביותר נראים כמו גרפיקה של משחק מחשב מתחילת המילניום. דיסי רק רוצים כבר להגיע ליעד, אין זמן לבניית ניואנסים לדמויות, התעסקות בפרטי האקשן והעיצוב, פיתוח מערכות היחסים – רק תביאו אותם כבר לנקודה המקבילה להנוקמים: מלחמת האינסוף והם עשו את שלהם.
הנסיון השגוי הזה להדביק פער של בניית יקום כל כך מוקפדת שנעשתה לאורך שמונה שנים, מעבר לקשת הקומיקסית אצל מארוול, תוך שנה אחת ושני סרטים של דיסי וללא איש שיאחד את הכל מלמעלה כמו קווין פייגי, גרם לשרשרת של טעויות קולנועיות מאכזבות. זה פשוט תמוה ומאכזב שדיסי לא מבינים שהם לא צריכים להיות מארוול. אפילו מארוול כבר מחפשים דרכים חדשות איך קצת להפסיק להיות מארוול, וכך קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים התחיל לכוון לטונים אחרים ופחות קלילים. יש לדיסי בידיים דמויות עם אינסוף סיפורים והיסטוריה כל כך עשירה, שאפשר לעבד אותן לפלאי קולנוע כמו שממש לא מזמן כריסטופר נולאן עשה שם בעצמו. במקום זה, בסרט שנקרא באטמן נגד סופרמן בקושי הציגו את ה״נגד״ הספציפי שלשמו התכנסנו; ליגת הצדק הוצגה לקולנוע לראשונה במייל; הארלי קווין והג׳וקר, כמו גם המפגש הראשון של הג׳וקר ובאטמן, שאמור להיות הנקודה הכי אייקונית של היקום הזה, הוצגו בפלאשבקים מזורזים; ולהוסיף לכל זה, בשני הסרטים ענקים קוסמיים ומנותקים מהקונטקסט הנרטיבי השתלטו על טיפת הזמן שנשארה לבניית היחסים בין הדמויות, והשאירו אותנו מבולבלים עם אנטי-קליימקס בומבסטי.
דייויד אייר, תסריטאי ובמאי הסרט, עלה על הבמה במהלך הקרנת הבכורה של יחידת המתאבדים וצעק ״Fuck Marvel!״. אף גורם ממארוול לא טרח להגיב בחזרה.
תגובות
