"ספיידרמן: השיבה הביתה" שב למארוול עם סיפור אוריג'ין מקורי

טום הולנד הוא הספיידרמן שתמיד רצינו לראות על המסך, והשם "ספיידרמן: השיבה הביתה" מסמל לא רק את שובו של המותג למארוול אלא גם את לב הסרט עצמו

ספיידרמן: השיבה הביתה הוא כל מה שניתן לקוות שיהיה החל מכתוביות הפתיחה של מארוול שרצות לרקע צלילי העיבוד לשיר הפתיחה הקלאסי מהסדרה המצויירת, שכולנו נמשיך לזמזם פה ושם לעוד שנים רבות. לאחר שסוני יצרו לאיש העכביש הפופולארי שתי סדרות סרטים עם עליות מופלאות ונפילות תלולות (מהסוג שבו בדיוק אזלו הקורים בחליפה), קרה איזשהו נס הוליוודי. סוני החליטו על שינוי כיוון, נכנסו למגעים עם מארוול, והשאר הוא היסטוריה של עסקה חסרת תקדים: ספיידי מופיע בסרטי הנוקמים, ומארוול מסייעים לסוני לבנות את הפרנצ׳ייז מחדש בסרטים עם הופעות אורח יוקרתיות מהסוג האיירון-מני. win-win-win, כשה-win השלישי הוא כמובן שלנו, הקהל. עכשיו אפשר להגיד שהנצחון הוא מוחלט.

המשך הקריאה מלווה בספויילרים, והינו על אחריותכם האישית:

סוני ומארוול לא מצאו את הליהוק המושלם עבור ספיידרמן, אלא הם מצאו את ספיידרמן. טום הולנד הוא באמת ובתמים, הישר מדפי הקומיקס, הפיטר פרקר/ספיידי הטוב, המבריק, חדור-המטרה והמשעשע בעל העיניים החומות הלבביות שכולנו אוהבים. הולנד אמר שמטרתו היתה לנסות להיות המרטי מקפליי של הדור שלנו, ומיותר להגיד שהשחקן האתלטי עמד במטרה בגאון, כשהוא מפגין כישורי הומור פיסי במקביל להומור מאוד ניואנסי. והאנלוגיה הזו ממשיכה הלאה עם טוני סטארק ודוק בראון – המולטי-גאון שהכניס את פיטר/מרטי לצרות מלכתחילה (ע״ע מלחמת האזרחים), ומשם הצעירים הפזיזים המשיכו להסתבך בעצמם. אך אם מישהו חשש שהסרט ספיידרמן: השיבה הביתה יהיה ״איירון מן וחברו הצעיר ספיידרמן״, הסרט לא נפל למלכודת הזו, והמינון של טוני בסרט מוקפד וכל רגע ממנו הוא כרגיל קסם קולנועי. ההופעה של רוברט דאוני ג׳וניור פה אפילו הצליחה לרענן את הדמות בחזרה לימיה הראשונים, לאחר שבמלחמת האזרחים הוא היה עסוק כאמור במאורעות דרמטיים יותר. כאן היה לדאוני מקום להשתעשע ולחזור להיות ה"גאון, מליארדר, פלייבוי ופילנתרופ" שחושב שהוא יודע הכי טוב עבור כולם, ותמיד עושה מה שהוא רוצה – כל מה שגרם לנו להתאהב בו מלכתחילה. 

מייקל קיטון, שידוע כבאטמן לשעבר, הוא הוולצ׳ר המאיים אך המשפחתי, ומזל טוב למארוול על לידתו של נבל מקורי חדש ועל מערכת יחסית אובססיבית חדשה של גיבור-נבל שמניעים וממררים אחד לשני את החיים, בדיוק כמו שצריך. ספיידי לא צריך להציל את העולם, ואפילו לא את ניו יורק, מפני איזה נבל עם צללית שחורה בעיניים שרק רוצה להרוג את כולם, והסיפור נשאר די קטן ומאוד אישי. טוני מצהיר ש"האהבה הקשוחה" שלו הניעה את פיטר להשלים את המהפך שלו לגיבור, כי זה פשוט מאוד טוני מצידו – אבל היתה זו היריבות האינטנסיבית עם הוולצ׳ר שבסופו של דבר השלימה את התהליך. כשפיטר נקלע לבדו מתחת למבנה המאסיבי שהוולצ׳ר מוטט עליו, והיה מחוייב להציל את עצמו, הוא למד שגיבורים מצילים אחרים, אבל זה לא מבטיח להם שתמיד יהיה להם גיבור שיציל אותם בחזרה (למרות שזה כל כך מגניב כשאיירון מן כן עושה את זה), וזה מוביל אותו הישר לבחירה שלו בסיום הסרט. הבחירה קשורה גם בהתמודדות של פיטר עם היוהרה הנעורית שלו, וההבנה שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. ספיידי מתחיל את הסרט עם חליפת מליוני-הדולרים של סטארק, אבל בדרכו להפוך לגיבור-על, הוא היה חייב "לחזור למקורות", ולהשלים את המעגל בתוך החליפה הפשוטה שתפר במו ידיו.

הצלחת ההומור בסרט (ואת המראה היפה של המטוס המשוכלל מגיע לקוני איילנד הצבעוני) נובעת מעבודתו של הבמאי המתחיל יחסית, ג׳ון וואטס (ליצן, ניידת משטרה), שהוא בדיוק הבימוי המארוולי שלא תוקף בסגנון מובהק משל עצמו, אלא נותן לרוח המארווליסטית ולדמויות המדהימות לזרוח. זה עובד במיוחד כשההומור שם לעצמו כמטרה את כוח-העל של הגיבור, כשספיידי מתגלגל בין בית אחד לאחר בשכונה הפרברית ((ברפרנס מאוד מודע לעצמו לפריס ביולר, האייקון הקולנועי של תיכוסניטים), או כשאין לו עצים ומבנים באופק להיתלות עליהם, אז הוא נאלץ לרוץ. בדיחה אחר בדיחה נוחתת, כשהבולטת ביותר היתה במגרש החניה עם הפושע ארון דייוויס (דונאלד גלובר), כשהחליפה נכנסה למצב חקירה. אבל זו היתה הרבה יותר מבדיחה: היה פה קונטרס בין הקול הנערי של פיטר לקול האקסטרה גברי שבקע מהחליפה, לרקע האדישות של דיוויס שכבר שמע את הקול האמיתי של ספיידי, וממש לא נבהל מנסיון האיום.

גוון הקול של ספיידי הוא תמה חוזרת חכמה כסמל לגיל הצעיר שלו, לחוסר הנסיון מול טוני סטארק כמו גם מול האיומים הקטלניים שהוא שואף להילחם בהם, אבל גם לתזכורת טוב הלב האינהרנטי שלו. גוון קולו הוא זה שגרם לוולצ׳ר להתחיל להניע את הגלגלים (בעודו בדיוק עוצר את גלגלי האוטו) לגבי זהותו הנוספת של הילד הזה שלוקח כעת את בתו לנשף, ולחשוף כי הוא למעשה האוייב המושבע שלו בסיקוונס הטוויסט שכולו מותח, מרתק ומבדר. אגב, דייוויס בקומיקס הוא דודו של מיילס מוראלס, אחד מהספיידרמנים האולטימטיביים שהאינטרנט התפלל שגלובר עצמו יגלם, והוא מתייחס אל אחיינו בסרט רפרנס חמוד שמניע אותו לסייע לספיידי.

דמויות המשנה של השיבה הביתה בכלליות היו מוצלחות, מציאותיות, מחממות לב, מגוונות ביותר ומשולבות באורגניות, כשבראשן חברו הטוב ביותר, נד (ג׳ייקוב באטלון). איזה כיף שהתסריטאים סמכו על הקהל להבין שמדובר בשני חברים קרובים, בלי לדחוף חילופי שורות מאולצות כמו ״זה כמו שבכיתה ב׳ עשינו כך וכך…״, ״זוכר שבגן חובה קרה לנו…?״ וכו׳. גם עניין המעמדות החברתיים עובר בצורה פחות אגרסיבית: פיטר לא ממש פופולארי בתיכון שלו, אבל עדיין יכול להזמין לנשף את הנערה היפה של השכבה (לורה הרייר), שהיא גם חברה בקבוצת הדקטלון, וגם הבת של… הגיוון האתני במקרה הזה סייע לטוויסט המצויין. עוד איתם בקבוצה ויורה חיצים ציניקניים ומעורבים פוליטית היא מישל "לא מרי ג׳יין אבל כן MJ", המגולמת בנונשלאנטיות כריזמטית על-ידי זנדאיה, ויהיה מעניין לראות אותה מתקרבת לפיטר בהמשך. מריסה טומאיי כגרסא הצעירה והקולית של הדודה מיי היתה במקום, אמנם עם נוכחות קטנה מדי כי זה היה סרט שכל כולו הוא פיטר/ספיידי, ובתקווה נראה את הקשר שלהם מועמק יותר בהמשך, במיוחד עכשיו כשהיא חשפה אותו. אפילו גווינת׳ פאלטרו כפפר פוטס היתה הפתעה מקסימה, והתגלית שהאפי (ג׳ון פאברו הבמאי הענק) כבר כמעט עשור מסתובב עם טבעת אירוסין בכיס, למקרה שטוני יצטרך ספין תקשורתי ספונטני, השלימה את כל מי שהוא טוני.

ספיידרמן: השיבה הביתה נבחר כשם שללא ספק מכריז על שיבתו של ספיידרמן הביתה – למארוול, אבל הוא גם מסמל את לבו של הסרט. הנוקמים מתוארים נפלא בסרט לא רק כגיבורי-על, אלא גם ככוכבי-על, בדיוק כמו בקומיקס (וכמו בקומיקס, לא כולם כאמור מעריצים מושבעים…), והסיפור כולו מוקדש לנחישות האובססיבית של פיטר להרשים את טוני כדי להפוך לחבר בקבוצה. אבל כשפיטר באמת הופך להיות גיבור-על, וטוני סוף סוף מציע לו את המשרה הנחשקת – זה הרגע בו הוא פשוט רוצה לחזור לחיים כפיטר. פיטר מפספס את נשף השיבה-הביתה בשביל להפוך להיות ספיידרמן, אבל הוא באמת הופך לספיידרמן בדיוק כשהוא בוחר לשוב הביתה. ספיידי הרי מעולם לא היה חבר רגיל בנוקמים, ומאז ומתמיד העוגן שלו היו הדודה מיי ואהובתו MJ. רוב חברי הנוקמים מלבד טוני אפילו לא ידעו את הזהות האמיתית שלו במשך עשרות שנים של סיפורי קומיקס, מאותה סיבה שהוא חשש שכל חשיפה כלשהי תסכן את שתי יקירות לבו (למרות שלא סביר שב-MCU ימשיכו להצמד למקור בנושא הזה, ובצדק קולנועי).

השם השיבה הביתה מבהיר לנו מי זה ספיידרמן – ילד בן 15 שמסוגל לעמוד בפני איירון מן בכבודו ובעצמו ולהגיד לו ״תודה, אבל לא תודה״, וזה אותו הילד שירוץ אל תוך הלהבות כדי להציל את הפושע המסוכן שניסה שוב ושוב להרוג אותו. זה החומר ממנו מורכבים גיבורים אמיתיים, אבל אולי פחות מהסגנון של איירון מן ויותר מהסגנון של קפטן אמריקה. תשדירי השירות בכיכובו של קאפ לא היו שם רק בשביל להפוך לאחת הבדיחות הרצות המוצלחות ביותר בהיסטוריית ה-MCU, או בשביל להזכיר לנו שכריס אוונס הוא שחקן קומי כשרוני, אלא גם כי הנוכחות המחנכת שלו ברקע של פיטר היתה קריטית. השיבה הביתה הוא לא סרט מקור על אדם רגיל שהופך להיות אדם עם כוחות-על, אלא על פיטר פרקר שהופך להיות ספיידרמן, ועל ספיידרמן שהופך להיות גיבור-העל כפי שהוא באמת רוצה ובוחר להיות.

תגובות

במאמר זה