אוקג׳ה: פרופגנדה במילוי של קורטוב סיפור קסום

הסרט אוקג'ה היה יכול להיות סיפור נפלא על חוואית והחזירה המפלצתית שגידלה, אילולא ניצל את הבמה לתעמולה אנטי קפיטליסטית שטחית

הסרט שבתי הקולנוע מפחדים ממנו, הסרט שאולי מסמל עידן חדש בהפצות סרטים, והסרט שיצר את המריבה הגדולה בפסטיבל קאן האחרון כשהעלה את השאלה האם סרט שמופץ הישר למכשירים ביתיים ובקושי למסכים הגדולים בכלל ראוי להיות חלק מפסטיבל קולנוע – סוף סוף הגיע לנטפליקס. בונג ג׳ון הו, הבמאי הדרום-קוריאני שהביא לקולנוע את אחד מסרטי המפלצות הטובים ביותר של שנות ה-2000, The Host (המקורי מ-2006), ואת רכבת הקרח הייחודי בכיכובו של כריס אוונס, חוזר לקולנוע המפלצות ולקולנוע האמריקני עם אוקג׳ה.

אוקג׳ה היא חזירת-ענק שהונדסה גנטית לצד חזירי-ענק רבים אחרים על-ידי תאגיד אמריקני, בטענה שהוא שואף למצוא דרכים חדשות להאכלת האנושות. בראש התאגיד נמצאת כמובן אישה בעלת סגנון נובורישי-גרוטסקי עם תסביכי אב מהסוג הקלישאתי המגולמת על-ידי טילדה סווינטון המוערכת (חייבים לדבר על קווין, דוקטור סטריינג׳), שעבדה כבר עם ג׳ון הו על רכבת הקרח, והיא מהרגע הראשון של הסרט נבלית צפויה. בתחתית התאגיד (קצת מעל החזירים) נמצאת מיג׳ה (אהן סיאו היון), נכדתו היתומה מלאת המרץ של אחד מהחוואים ברחבי העולם שזכו לגדל חזיר-ענק במשך עשור, וכעת נלחמת כדי שלא יקחו ממנה את אוקג׳ה. שמה של גיבורתנו הצעירה לא נבחר במקריות (בהגיה דרום קוריאנית אוקג׳ה ומיג׳ה נשמעים דומים עוד יותר), בדיוק כמו ששמו הנבחר של אי.טי הוא במכוון ראשי התיבות של אליוט, הילד-גיבור אליו הוא מחובר. מלבד האספקט הזה, שום דבר באוקג׳ה לא מתקרב לפשטות הגאונית והאנושית של אי.טי: חבר מכוכב אחר. אך מיג׳ה היא בכל זאת גיבורה חדורת-מטרה, שיחד עם סבה היבונג (ביון הי בונג), מחזיקה על כתפיה כל טיפת קסם שלאוקג׳ה יש להציע.

אוקג׳ה מבקש שנחשוב על הנושא הרלוונטי של אכילת בשר, ויותר מזה – של תעשייה הבשר, ומה עלולות להיות ההשלכות של האכלת מליארדים. אבל בסופו של דבר, הנושא הרלוונטי יותר שהוא מעלה לתעשיית הקולנוע, הוא ההפצה שלו. מה זה אומר עבור בתי הקולנוע והקולנוע בכלל כששירות סטרימינג אינטרנטי מפיץ סרט הישר ללפטופים וסמאטרפונים, ומדלג על החוויה הקולנועית עצמה? והאם נתחיל לראות יותר ויותר סרטים כאלו מככבים בטקסי הפרסים? רק בשנה שעברה מנצ׳סטר ליד הים בהפצת אמאזון זכה בשני אוסקרים, אך אולי הפצתו לאולמות הקולנוע היתה רחבה מספיק (בה הרוויח למעלה מ-74 מליון דולר) כדי שייחשב ׳סרט׳. השאלה הפילוסופית על מהו ׳סרט׳ היא בהחלט מעניינת, בזמן שבעולם המקביל הטלוויזיוני ההשוואות כבר מזמן בטלות, וסדרות נטפליקס, אמאזון והולו נחשבות ונתפשות כטלוויזיה מן השורה לכל דבר, ומקבלות הוקרה בהתאם (כמובן שהבדל גודל המסך הוא לא בעייתי במקרה הזה).

ג׳ון הו אמר לקוליידר שבחר שאוקג׳ה תהיה חזירה מאחר וזו חיה שכשחושבים עליה חושבים על (אוי ויי זמיר) אוכל, אבל קשה להאמין שג׳ון הו לא עשה גם את הקישור הסמנטי של ה׳חזירות הקפיטליסטית׳, וניסה להציג בשטחיות שלא אופיינית לו את אותם ׳חזירי-ענק׳ מגדלים חזירי-ענק למאכל ובעיקר לצרכי התעשרות. זו בדיוק הנקודה בה הסרט הופך מסיפור מקסים על הקשר בין ילדה וחברתה המפלצתית והעולם החיצוני שמנסה להפריד בינהן (ע״ע אי.טי), לפרופוגנדה אנטי-קפיטליסטית מגושמת: האמריקאי ׳הטכנולוגי, הפוליטי והמזוייף׳ עומד כאן אל נגד האסייתי הטבעי והשקט, הססגוניות ׳הנצלנית והמוגזמת׳ הניו יורקרית לעומת הנוף הפראי נטול הדיאלוגים הדרום-קוריאני. הקאטים בין שני העולמות ההפוכים שג׳ון הו מציג כל כך חסרי הרמוניה או איזון, כנראה כפי שהוא רואה אותם בעיניו, אך לטובת המסר שלו – היה מוטב אם היה שומר לפחות מקום קטן בסרטו גם ליופי האמריקאי.

אוקג׳ה בעיקר מספר לנו על סלידתו מהאמריקניזציה, ולא מספר מספיק על אהבתו לגיבורים ילדים, למפלצות קולנועיות, לחיות, או בכלל לסיפורים. כשהסרט מתרכז בהעברת המסר שלו דווקא דרך האספקטים מלאי הסימפטיה הוא סוחף. יש לזכור שג׳ון הו בכל זאת מיומן בבריאת עולם ובניית מתח קולנועי, ועל אף אנסמבל הדמויות המופרכות פה, כשבין חברי הקאסט נמצאים ג׳ייק ג׳ילנהול, פול דאנו ולילי קולינס – מספיקה דמות אחת כמו מיג׳ה כדי שהבמאי יוצא הדופן ירגש. למרות הרפרנסים הברורים, אוקג׳ה לא מתקרב להיות שמש ירוקה, ובטח לא אי.טי, ומן הסתם לא ייזכר כקלאסיקה המקבילה להם, אם בכלל ייזכר (מעניין אם יש לכך קשר להפצה הנטפליקסית), אך הוא מצליח להעביר בסלפסטיקיות מופרזת את האנושיות החבויה בחברות הבלתי-רגילה והמסורה של גיבורתיו, לרקע כמה שוטים של נופים ירוקים. בתוספת של סצנת פוסט-קרדיטים, הסרט ממתין לכם במסך הקטן הקרוב ביותר.

תגובות

במאמר זה