"זה" הוא סרט האימה של הקיץ, ואולי אפילו יותר מזה

העיבוד החדש של "זה" אמנם אינו מושלם ויש בו בעיות, אבל הוא מוכיח שגם סרט אימה שמורכב בעיקרו מ-Jump Scares יכול עדיין לספק את הסחורה

תזמון הוא הכל בחיים. לאורך שנים האמירה הזו הוכיחה את עצמה כנכונה בתחומים שונים, כולל תחום הקולנוע, שבימים אלה מקבל דוגמה נוספת לכך שתזמון מדוייק שווה הצלחה. הדוגמה הזו היא זה, סרט האימה החדש המבוסס על ספרו של סטיבן קינג שגם זכה לעיבוד נהדר למיני-סדרה טלוויזיונית שהפכה למיתולוגית. 27 שנים אחרי (המספר 27 אינו מקרה, שכן לפי הסיפור Pennywise מופיע כל 27 שנים), הסיפור זוכה לעיבוד קולנועי.

למי שלא ראה את הסרט או קרא את הספר, נספר שהסיפור מתרחש בדרי, בה מספר ההיעדרויות המסתוריות גבוה משמעותית משאר ארה"ב, במיוחד בקרב ילדים. חבורת נערים מחליטים לנסות ולפתור את התעלומה ומגלה כי בעיר שוכן רוע מסתורי שנקרא "זה" ומופיע בדמותו של ליצן קריפי במיוחד בשם "Pennywise". העובדה שאחיו של אחד מהנערים נעדר, גורמת לחבורה לצאת ולנסות להילחם באותו רוע.

הטירוף האמריקאי שהיה סביב "הליצנים הרוצחים", ההייפ הגדול לקראת העונה השנייה של "Stranger Things" עם הוייב הדומה לזה של הסרט והקיץ ההוליוודי היבש שיצר רעב גדול אצל הקהל – כל אלה הובילו לפתיחה אדירה והיסטורית של הסרט בקופות בארה"ב עם הכנסות של 123 מיליון דולר שהפכו אותו לסרט האימה עם הפתיחה החזקה ביותר בהיסטוריה.

כבר בדקות הראשונות של הסרט אפשר להבין שמדובר בעיבוד מודרני שמיועד לקהל המודרני של סרטי אימה. בעוד סרטי אימה קלאסיים המטרה הייתה להפחיד באמצעות רעיונות מקוריים או רציחות מזוויעות ומקוריות (אחת הסיבות לכך ש"סיוט ברחוב אלם" היא סדרת סרטים גדולה כל-כך) הקהל של היום בסרטי אימה מחפש קודם כל להיבהל והדרך הטובה ביותר להבהיל את הקהל היא Jumpscare – טכניקה הפחדה שמקורה בשינוי של תמונה למשהו מפחיד בשילוב עם סאונד גבוה ומבהיל. בפן הזה הסרט מצליח בענק – ההבהלות מלחיצות ויעילות מאוד ואם נשפוט לפי הקרנת התגובות בהקרנת העיתונאים, גרמו לקהל לצרוח כהוגן.

אלא שכוחו של זה כסרט אימה הוא לא רק בהפחדות אלא ברבדים נוספים – קודם כל ברמת הרעיון של רוע שניזון מפחד וביכולתו למעשה להפוך לכל דבר שמפחיד אותנו אבל גם ביותר מזה. אני למשל מצאתי את יחס ההורים כמשהו מאוד מפחיד בסרט – הילדים כולם מוזנחים ברמה כזו או אחרת וסובלים מהורים מתעללים:  אב מתעלל מינית, אם שמסרבת לשחרר את בנה ולתת לו לגלות את העולם והורים שבזמן שהם מתאבלים על אובדן אחר מזניחים את בנם וברמה מסוימת מאבדים אותו. כל ההקפצות וההבהלות אכן יעילות אבל הורים כל-כך מזעזעים זה מפחיד הרבה יותר.

כשרואים מי ביים את הסרט לא קשה להבין למה מדובר בסרט אימה כל-כך מוצלח. מדובר באנדי מוסיצ'טי שהספיק לביים את "מאמא", סרט האימה המהולל מ-2008 שזכה לתשבחות רבות. גם ב"מאמא" היו אלמנטים מוצלחים מאוד של סרטי אימה אך הוא סבל מתסריט לא מהודק מספיק. מבחינה סיפורית, זה מרגיש שלם יותר (כיאה לספר של גאון כמו קינג), למרות בעיות קטנות של עיבוד קשורות למריחה ולהגיון של העולם בו הוא מתרחש.

אלא שכוחו הגדול של זה היא לא ההפחדות שלו, אפילו לא הליהוק הנהדר של ביל סקארסגארד לתפקיד פניוויז הליצן המרקד שיוצר ליצן מפחיד לא פחות מזה המקורי, הכוח הגדול הוא הילדים.

לא פחות משהוא סרט אימה יש בסרט לא מעט אלמנטים של הרפתקת התבגרות ולכן ההשוואות ל-"Stranger Things". בדומה לסדרה המצליחה של נטפליקס גם זה מבין שהחיבור הגדול לסרט יעשה דרך חבורת הילדים המדומה ובדומה לאותה סדרה – גם הוא מבריק בזה.

כל אחד מהדמויות והשחקנים הצעירים שונה ומאופיינת מספיק כדי שנתחבר אליה – ביל (ג'יידן לייברהר), הילד המגמגם שמנסה להשיג סגירת מעגל להיעלמות של אחיו ג'ורג'י דרך ריצ'י (פין וולפהארד), הילד הצעקני והחצוף שמוסיף המון צבע לסיפור ועד לבברלי (סופיה לואיס), הנערה בחבורה שמצליחה ללכד את כל שאר הילדים, כל צופה ימצא את אחד הילדים שהוא קצת הילד שהוא ובזכות הופעה נהדרת של השחקנים גם יתחבר אליה.

מעל כל הטוב הזה ישנו הפסקול הנהדר של בנג'מין וולפיש שנותנים לסרט טון נוסטלגי, שלא נאמר קלאסי.

בשורה התחתונה, זה אינו חף מבעיות – הוא לא תמיד שומר על הגיון (גם בתוך העולם הלא הגיוני בו הוא מתרחש) והוא לעיתים נמרח, אך כאמור אלו בעיות מינוריות לעומת ההצלחה הגדולה של הסרט בכל הפרמטרים החשובים. ההצלחה הגדולה בקופות והביקורות היחסית האוהדות יכולות לסמן עידן חדש בהוליווד, שאולי תבין את הפוטנציאל שיש בקולנוע האימה הזול להפקה שיכול להנפיק להיטי ענק. עד שזה יקרה נמליץ לכם לצפות בזה – הוא יצחיק אתכם, יבהיל אתכם, יפחיד אתכם וגם ירגש אתכם. בקיץ קולנועי נטול אירועים משמעותיים, מדובר באירוע קולנועי ענק.

תגובות

במאמר זה