מחברת המוות – עיבוד צבעוני אך בגוונים חיוורים

נטפליקס ניסתה לעבד את סדרת האנימה המפורסמת "מחברת המוות" לסרט של 100 דקות, ואיכשהו העיבוד יורה לכל הכיוונים ומצליח בעיקר לפספס

בתקופה בה נטפליקס מתנסים בכל סוגי התוכן הטלוויזיוני והקולנועי הקיימים, היה זה רק עניין של זמן עד שהם ינסו גם הם את מזלם בתחום עיבודי הלייב אקשן למנגה ואנימה, ולא מפליא שהם שמו את כספם (כ-40 מליון דולר) דווקא על מחברת המוות. הסיפור העשיר ומלא הניואנסים של מחברת המוות יכול להוות נקודת פתיחה מופלאה לעיבוד קולנועי אמריקאי, אבל התוצאה לא יכלה להיות מופלאה פחות.

מחברת המוות היא למעשה מחברת שחורה מיתית שהאוחז בה יכול להביא למותו של כל אדם שהוא יודע את שמו ומכיר את פרצופו, פשוט מאוד עלידי כתיבת שמו במחברת וכיצד ימות. לייט הוא תלמיד בתיכון בסיאטל ובנו של קצין משטרה, שהמחברת נזרקת לעברו מהשמים במפתיע. לאחר שאמו נהרגה והדורס שלה הצליח לחמוק מהעונש הראוי לו בכלא, לייט המחונן מחליט שעליו לחרוץ את גורלותיהם של פושעים מסביב לעולם, כדי ליצור שינוי מהותי בחברה האנושית, בעודו הופך את עצמו למעיןאל הנקרא קירה.

את לייט מגלם נאט וולף, בן 22 בלבד אך כבר בעל נסיון עשיר. וולף התפרסם ככוכב להקת האחים העירומים של ניקולודיאון, בה שיחק יחד עם אחיו הצעיר אלכס, ואף יצר את המוסיקה של התכנית. מאז כבר עשה מספר הופעות קולנועיות, בעודו סולל לעצמו קריירה מעניינת. אך בכל זאת אחד מהחטאים הקדמונים של מחברת המוות הוא ללא ספק הליהוק הזה: לייט אמור להיות דמות מבריקה, מרתקת ויוצאת דופן, כאילו אחד הנבלים הגדולים ביותר קיבל את הרגע שלו לזרוח בתפקיד הגיבור, בעודו משוכנע שהוא פועל למען טובת הכלל. הוא בעל קור הרוח ויכולת התכנון של חניבעל לקטר, ומהצד השני ההערצה העצמית העיוורת והרצון לשלוט בכל כמו דוקטור דום. למרות שוולף מפגין כישורי משחק מלאי פוטנציאל, ואף מבריק ברגעים מסויימיםהוא פשוט לא משתלב בתוך הדמות ולא מסוגל להביע את הנדרש לה

רגעי ההברקה של וולף מתרחשים בכלל בסצנות קומיות שנראות כאילו נשאבו מסרט אחר, למשל כשלייט פוגש לראשונה בריוקשיניגאמי (אל מוות יפני), שכעת מלווה אותו בעודו אוחז במחברת. ריוק הגבוה בעל המראה הקיפודי והעיניים הזורחות מגולם עלידי וויליאם דפו המצמרר שדיבב אותו ויצר את הבעותיו בלכידת תנועה. סצנת המפגש הזו והאקסטרווגנזה בהצגתו של ריוק היא אחד הרגעים המבדרים והמעניינים ויזואלית של הסרטאך המעבר המגהמזורז בין ההלם של לייט ממראה עיניו לבין הנסיון הראשון שלו עם המחברת יוצר חסך מוחלט של תהליך פנימי אצל גיבורנו בנוגע ליכולת ההכרעה שלו על חייהם של אחרים, והערך של הסרט כולו מיד צונח, ללא דרך חזרה. ריוק עצמו הופך לתכשיט ויזואלי המיותר לחלוטין לעלילה, והיחסים המרתקים ואמביוולנטים שלו עם לייט מהמקור נעלמים ולא מוחלפים בשום דבר אחר מספק.

ואז מגיעים לבעיה הגדולה ביותר של מחברת המוות: L. דמות הבלש האקסצנטרי הגאון בעל הזהות הלא ידועה, שכל המוסדות הרשמיים מנסים להעזר בו בכדי לתפוס את הגורם האמיתי מאחורי קירה, שבניגוד לתפישתו של לייט, יוצר יותר כאוס ואימה מאשר סדר ושלווה. העוגן המהותי של מחברת המוות הם יחסיהם של לייט ו-L, הדמיון בינהם (שנוכח גם בשמות שנבחרו לכל דמות), ומשחקי המוחות שלהם. העיבוד הנטפליקסי כל כך מזרז ומשטיח את כמויות המידע הענקיות של הסיפור הזה, ו-L הוא אחד האספקטים שסובלים מכך הכי הרבה. יותר זמן מתבזבז על הכרזות אגרסיביות של כמה הוא ״משונה״ כי הוא אוכל סוכריות, במקום להשקיע במאבק הכוחות ופילוסופיות המוסר שלו מול לייט/קירה. קית׳ סטיינפילד מסרטים מוערכים כמו סלמה ותברח מנסה לעשות ככל הניתן בדמות המבוזבזת הזו.

הכשלון של מחברת המוות כאמור נעוץ קודם כל בתסריט שלו. בניגוד לעיבודים דומים, ובמיוחד הרוח במעטפת שחטף השנה ביקורת קשה על white washing (בין אם מוצדקת או לא), במקרה של מחברת המוותאין חשיבות לזהות הלאומית של הדמויות כששואפים ליצור לו עיבוד חדש לגמרי. כך יכלו למקם אותו מחדש בכל מובן לפי רצונות היוצרים, במקרה הזה אדם ווינגרד שביים את הסרט עלפי הדראפט האחרון שכתב ג׳רמי סלייטר. סלייטר חתום על לא אחר מהתסריט של האסון הידוע בתור ארבעה מופלאים, כך שלמעשה התוצאה מלאת-הצבעים אך כל כך חיוורת של מחברת המוות לא אמורה להפתיע אף אחד. סלייטר חוטא שוב בכל כך הרבה אפשרויות מפוספסות ובחוסר הבנה משמעותי בבניית דינמיקה בין דמויות.

לווינגרד, במאי האימה הצעיר, יש היסטוריה מוערכת יותר ועתיד קרוב מזהיר יותר, ובין סרטיו נמצאים סלאשר הקאלט You're Next, מותחן האימה האורח, והמכשפה מבלייר מ-2016, שבניגוד לשניים האחרים, דווקא זכה לביקורות שליליות ביותר. מוקדם יותר השנה, ווינגרד הוכרז כבמאי של גודזילה vs. קונג, הסרט שיכול להקפיץ את הקריירה שלו, ולהוביל את יקום המפלצות של לג׳נדרי והאחים וורנר צעד משמעותי קדימה, כשיפגיש בין שני ענקי הקולנוע הממוחשבים ב-2020. למרות הכשלון של מחברת המוות והבימוי חסר החזון שלו, הטייק של ווינגרד למפלצות עוד עשוי להפתיע לטובה.

100 הדקות של מחברת המוות מנסות לעבד את אינספור הפרטים מ-37 הפרקים של האנימה, כשהן לא מוצאות מספיק זמן לבניית ופיתוח הדמויות, אך איכשהו מוצאות זמן להכניס את מיה (מרגרט קוולי), מושא אהבתו הרנדומלית של לייט, שרק מורידה עוד מאיכות הדמות שלו ומההגיון הנרטיבי של הסרט כולו. במקום להתמקד כמה שניתן בסיפור אחד מגובש, מחברת המוות יורה לכל הכיוונים, ובניגוד למחברת המוות בעלת הסטטיסטיקה המושלמתהסרט לא פוגע באף אחת מהמטרות שלו.

תגובות

במאמר זה